ב-7.10 תשפ"ג מצאה את עצמה גלי אילון בת ה-15 בתוך סיטואציה בלתי נתפסת. מוקפת במחבלים, היא הסתתרה מתחת למיטה בממ"ד בבית סבתה בקיבוץ כפר עזה. אך במקום להיכנע לפחד, גלי בחרה לפעול.
כשהגיעו לוחמי יחידת דובדבן, הם גילו נערה אמיצה שהפכה את הממ"ד למרכז פיקוד ושליטה. גלי ריכזה מידע מקבוצות הווטסאפ של הקיבוץ, מיפתה מיקומי מחבלים ואזרחים לכודים, ועזרה לחיילים לתקשר עם תושבים מבוהלים. פעולותיה של גלי הצילו חיים רבים, כשהיא הופכת את המקלט ממקום מסתור למרכז של פעולה והצלה.
מי היה מאמין בחודש אלול של תשפ"ג, שבשנה הבאה נמצא את עצמנו מבלים שעות כה רבות במקלטים, בסיטואציות הקשות ביותר שידענו במדינת ישראל?
פרשת השבוע, פרשת שופטים, מספרת לנו על מקלט מסוג אחר – ערי המקלט.
לערים מיוחדות אלה יכול לברוח מי שהרג אדם בשגגה, כדי להגן על עצמו מפני נקמת משפחת הנרצח: "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי". הוא צריך להישאר בה עד למותו של הכהן הגדול, שאז מתקבלת "חנינה כללית" לכולם.
בעולם המודרני אין עוד ערי מקלט פיזיות, אבל הרעיון של מקום בטוח, מרחב מוגן שבו אפשר לעצור ולחשוב גם לאחר שעושים טעות או שגיאה, הוא רלוונטי יותר מתמיד.
כמה פעמים אנחנו מגיבים מיד, בכעס או בפזיזות, בלי לעצור לרגע ולחשוב? כמה פעמים אנחנו שופטים אנשים על סמך פעולה אחת, בלי לתת להם הזדמנות להסביר או להתנצל?
אולי באמת הגיע הזמן ליצור "ערי מקלט רוחניות", למשל זמן יומי לחשבון נפש – אפילו 5 דקות ביום שבהן אנחנו עוצרים, מתבוננים פנימה, ובוחנים את מעשינו. או מערכות יחסים שבהן אנחנו מרגישים בטוחים להיות פגיעים ולשתף בטעויות שלנו בלי לפחד משיפוטיות.
המסורת היהודית מלמדת שהתורה עצמה היא סוג של "עיר מקלט", כמו שאומרת הגמרא: "דברי תורה קולטין" (מסכת מכות). הרבי מלובביץ' מסביר שכאשר אדם חוטא הוא מנתק את נשמתו ממקור חיותה – הקשר שלה עם הבורא. לכן, אפילו מי שחטא כל כך עד שהוא ניתק לחלוטין מהגורם שמחייה את נשמתו, יש לו תיקון בכך ש"יברח" אל עיר המקלט הרוחנית שלו, התורה.
גם חודש אלול, שאנחנו נמצאים בו עכשיו, הוא כמו "עיר מקלט" בזמן – תקופה שבה אנחנו מתעוררים לתשובה, מתבוננים במעשינו ומתקנים את מה שעשינו. כעת אנחנו מוזמנים 'לברוח' אל תוך החודש הזה ולנצל את כל ההזדמנויות שהוא מאפשר לנו, כדי שנזכה אי"ה – כולנו יחד – לשנה טובה ומתוקה.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי – סוכרייה לשבת
