לפעמים הדבר הכי קשה הוא להכיר בכך שיש מצבים שאין בהם פתרון יפה. כל הבחירות הן כואבות, וכל הדרכים מובילות לסבל.
נימנע מהפצצה? יופי, ניצחון לחמאס, והמגן האנושי הוכח כמוצלח. נפציץ ונפגע באזרחים? נהדר, עכשיו אפשר לנופף בגופות הילדים ולהוכיח את רצחנות ישראל. נטיל מצור? אנחנו מרעיבים אזרחים. נאפשר להם לצאת למקום מוגן? אנחנו מפעילים מחנות ריכוז.
בלק מלך מואב חושש מכוחו העולה של עם ישראל. הוא שוכר את שירותיו של בלעם, מכשף מנוסה, כדי שיקלל את עם ישראל.
כמה אירוני. המלך מבקש שירחמו על הילדים של מואב, כדי שיוכלו להשמיד את הנשים והטף של ישראל. זוהי המהות של רחמים סלקטיביים: אני מרחם על שלי, אבל רוצה להשמיד את שלך. (אצל חמאס זה יותר גרוע, אפילו על ילדיהם הם לא מרחמים).
זוהי אולי הצורה המתוחכמת ביותר של צביעות מוסרית – לא רק לעשות רע, אלא לעטוף אותו במילים יפות של רחמים וצדק.
אבל – וזה חשוב – אהבה אמיתית כוללת גם צדק: "אוהבי ה' – שנאו רע". אהבת האדם לא אומרת ויתור על המלחמה ברע. להיפך, היא דורשת מאיתנו להביס אותו כדי להציל את הטוב.
"המאבק הזה גדול מישראל, וגדול מחמאס. הוא מאבק על השאלה אם ניתן לנצח את הרוע, בשעה שהוא משתמש בשיטות השפלות ביותר כדי להלחם. האם למדינות תרבותיות יש דרך לנצח ברבריות, או שאותם ברברים, באמצעות שיטות מלחמה ברבריות, יזכו לחסינות דווקא בשל אותן שיטות".
הסיפור עם בלק איננו אגדה שקרתה לפני 3,000 שנה. הוא חי וקיים גם בימינו. האם ניכנע, או שנמצא את הדרך להתמודד עם השיטות הנלוזות שלו?
