לא מזמן הבת שלי רצתה ללכת לבריכה. היא התקשרה לחברה, ולעוד אחת, ואף אחת לא יכלה להצטרף. בסוף היא הלכה לבד, ואכן היו שם מים ומגלשות ושמש, אבל האם לדעתכם זה היה אותו דבר?
זה כך בהמון דברים: ללכת לקולנוע, לשבת על בירה, לצאת למסעדה.
לכאורה ההנאה היא בדיוק אותה הנאה גם כשאנחנו לבד, אז למה כל כך חשוב לנו שיהיו אנשים סביבנו? למה כשחוזרים מטיול, אנחנו כל כך צריכים לספר למישהו איך היה?
כי לחלוק את השמחה עם עוד מישהו – אין לזה תחליף. כבר בפרשת בראשית, אחרי שאלוהים אומר על כל דבר שנברא "כי טוב", התורה מציינת רק דבר אחד שהוא לא טוב – "לא טוב היות האדם לבדו".
והנה פרשת ראה מלאה בשמחה. המילה הזאת חוזרת בה שוב ושוב, "ושמחת", "ושמחתם", כי ה' רוצה שנעבוד אותו מתוך שמחה.
אבל אם מסתכלים רגע, מגלים דבר מעניין. כמעט בכל פעם שהתורה מדברת על שמחה, היא מוסיפה לידה רשימה של אנשים:
"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם… וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם". ובחג: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה".
התורה לא אומרת רק "תשמח", אלא תשמח, ותיקח איתך את הלוי שאין לו נחלה, את הגר, את היתום ואת האלמנה. דווקא את אלה שאין להם. כמו שכותב רש"י, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך.
ואכן, הרמב"ם כתב להלכה שכשאדם אוכל ושותה בחג, חשוב מאוד שיבואו אורחים. ואז מגיעות מילים חזקות: "אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו".
רוצה לשמוח? אל תשכח לשמח אחרים.
יש נטייה לחשוב שאם נצרף עוד אנשים, במיוחד כאלה שאין להם, נצטרך לוותר על משהו, והשמחה שלנו קצת תיפגע. אבל זה בדיוק ההפך. האורח לא גורע מהשמחה – הוא זה שעושה אותה לשמחה.
בדיוק כמו הבת שלי בבריכה. ההנאה הייתה שם, אבל בלי מישהו לחלוק אותה איתו, היא לא שלמה.
כשהתורה מבקשת מאיתנו לשמוח זה לא רק להרגיש טוב עם עצמנו אלא ליצור שמחה כזו גדולה שיכול להיכנס אליה עוד מישהו, ובמיוחד זה שאין לו עם מי.
שמחה שננעלת בבית – מצטמקת. שמחה שפותחים אותה החוצה היא היחידה שממלאת את כל החדר.
שבת שלום,
דרור יהב
לעילוי נשמת אבי מורי מנחם בן חיים הלוי ז"ל
הצטרפו לסוכרייה לשבת
