באחד המחזות המפורסמים של מולייר, מככב איש פשוט בשם ז'ורדן שחולם להיות אציל. לשם כך הוא שוכר מורים לחידוד כישוריו האמנותיים.
במהלך השיעור הראשון מסביר המורה את ההבדל בין שירה לפרוזה. ז'ורדן מתפעל מהרעיון של השירה ושואל בתמימות: "ומה זה פרוזה?"
המורה מבהיר שפרוזה היא כל מה שאינו שיר – הדיבור היומיומי הרגיל שלנו.
ז'ורדן פתאום נדהם: "מה?! ארבעים שנה אני מדבר פרוזה ולא ידעתי?!"
לפעמים אנחנו עושים דברים במשך שנים ארוכות מבלי להבין באמת את משמעותם האמיתית. אולי גם אנחנו חיים את חיינו ב"פרוזה" – ברוטינה ובמכניות – ולא מבינים שקיימת דרך אחרת לחיות: בשירה.
פרשת "וילך" מתרחשת ברגעי הפרידה האחרונים של משה מהעם.
הוא בן 120, עדיין במלוא כוחו, אך יודע שזה סוף דרכו. ובדיוק ברגע מרגש זה נותן לו הקב"ה מצווה מיוחדת:
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם"
חז"ל למדו מכאן שהמצווה האחרונה מבין תרי"ג המצוות היא כתיבת ספר תורה. אבל שימו לב לניסוח המדויק – התורה לא אומרת "כתבו לכם את התורה הזאת", אלא "את השירה הזאת".
מדוע התורה נקראת דווקא שירה?
קיים הבדל עצום בין פרוזה לשירה. פרוזה היא מידע שעובר לראש, שירה היא רגש שחודר ללב.
אפשר להעיר ילד כך: "קום וצחצח שיניים" – זו פרוזה. אבל כשאני שר איתו "מודה אני לפניך" – זו שירה. איזה מהם הוא יזכור כשיגדל? איזה ישפיע על זהותו?
הרב יונתן זקס זצ"ל הסביר זאת בצורה נפלאה: "אם רצוננו להוריש את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא, מוכרחים אנחנו לשיר. על התורה לדבר אל הרגש, לא רק אל התודעה".
סיפור יפה מעולם החסידות מדגים את עוצמתה של השירה.
פעם ביקור רבי שניאור זלמן, בעל התניא, לבית מדרש בעיר שקלוב, מבצר של מתנגדי החסידות. גדולי הרבנים בעיר התכוננו לערוך לו "בחינה" קשה – שאלות סבוכות בתורה שנועדו להפיל אותו בוויכוחים שכליים ולהראות את אוזלת ידם של החסידים.
בעל התניא עלה לבימה, הביט על הקהל המתריס ואמר: "לומר לכם תורה? לענות על השאלות שלכם?" הוא עצר לרגע והוסיף: "לא, אשיר לכם ניגון".
הוא החל לשיר בדביקות גדולה, בלי מילים. בבית המדרש השתררה דממה מוחלטת. כל הגאונים שקעו עמוק במחשבותיהם, עד ששכחו לחלוטין היכן הם נמצאים.
בעת שהרבי שר, כל השאלות הקשות שתכננו לשאול נפתרו כמו מעצמן. הוא פתח את "צינורות מעיינות החכמה" והעלה אותם לדרגה גבוהה מאוד.
מה שהשכל לא הצליח לפתור, השירה פתרה ברגע אחד.
הננו מתקרבים ליום הגדול, יום הכיפורים.
בכל העדות, תפילות החג מלוות בשירה. "לך אלי", "אדון הסליחות", ואפילו טקסט הלכתי ו"יבש" כמו "כל נדרי" נאמרים בשירה. בחלק מהנוסחים אפילו שרים את הווידוי – "אשמנו, בגדנו, גזלנו…" פס הקול של אלול-תשרי מלא במנגינות מיוחדות, מלודיות הנוגעות לנשמה.
למה?
כדי להראות שאנו באים ליום כיפור לא רק עם "רשימה" של דברים לתיקון, אלא עם לב פתוח לגלות מחדש את השיר בחיינו. לגלות שהיהדות שלנו איננה רק פרוזה יבשה של חובות וחוקים (עם כל חשיבותם הרבה), אלא גם שירה חיה של התחברות ואהבה.
כשהקב"ה אמר "כתבו לכם את השירה הזאת", הוא בעצם אמר: אל תסתפקו בלהעביר לילדיכם רשימה של טקסטים ומצוות! תגרמו להם לאהוב את היהדות, לרצות לחיות אותה, לשיר אותה.
כמו ז'ורדן של מולייר שגילה שהוא מדבר פרוזה כבר ארבעים שנה בלי לדעת, הימים הנוראים הם הזמנה לגלות מחדש שהחיים היהודיים שלנו הם שירה נפלאה – אנחנו פשוט צריכים לחזור ולשמוע אותה.
(מצ"ב ניגון אבינו מלכנו של בעל התניא, שחודר את הנשמה. מומלץ לשמוע)
גמר חתימה טובה!
דרור יהב
לקבלת תכנים נוספים, הצטרפו לקבוצה שלי
