בשנת 1961, הפסיכולוג סטנלי מילגרם ערך ניסוי מפורסם באוניברסיטת ייל.
בחדר אחד ישב "מורה" – משתתף תמים בניסוי. בחדר השני ישב "תלמיד" – שחקן ששיתף פעולה עם החוקרים, בלי שהיה קשר עין בין החדרים. ה"מורה" התבקש לשאול שאלות ולתת "מכות חשמל" לתלמיד על כל תשובה שגויה.
עם כל טעות, המורה התבקש על ידי עורך הניסוי להעלות את עוצמת ה"מכות". הנבדקים שמעו את זעקות הכאב (המדומות) של ה"תלמיד", ראו אותו מתפתל בסרטון וידאו, ובשלב מסוים אף שמעו אותו מתחנן להפסיק. אבל דמות סמכותית – החוקר בחלוק לבן – הורה להם להמשיך.
התוצאות היו מטרידות: 65% מהמשתתפים המשיכו עד הסוף, למרות שחשבו שהם גורמים סבל נוראי לאדם אחר.
הניסוי העלה שאלות קשות על טבע האדם ועל הקלות שבה אנחנו עלולים לאבד את המצפן המוסרי שלנו.
בפרשת השבוע מסופר על 'עיר הנידחת', מושג הלכתי מורכב. מדובר בעיר שלמה שתושביה הוסתו לעבודה זרה.העונש? חורבן מוחלט של העיר וכל תושביה.
נשמע אכזרי, לא? איך אפשר להצדיק דבר כזה?
חכמינו אכן ראו בעיר הנידחת חוק שמעולם לא יצא לפועל, ואמרו שהיא מעולם לא הייתה ולא נבראה, אלא 'דרוש וקבל שכר'. כלומר, לצרכים חינוכיים בלבד.
אז מה אפשר ללמוד ממנה?
כפי שהזכרנו פעם, לאדם יש שני מצבי תודעה:
1. תודעת ה"אני" – זו שרואה את העולם דרך העדשה הצרה של האגו, של ה"אני" ו"שלי". זו התודעה שעסוקה בשיפוט, בהישרדות, בהשוואה לאחרים.
2. תודעת ה"אחדות" – זו שרואה את התמונה הרחבה, שמבינה שכל הבריאה היא ביטוי אחד של האלוקות. זו התודעה שמסוגלת לראות מעבר לדואליות של טוב ורע.
עבודה זרה, שהיא הסיבה לעונש החמור של עיר הנידחת, היא בעצם ניתוק מוחלט מתודעת האחדות. היא הופכת את המציאות לתלוייה בפרטים, ורואה ריבוי ופירוד במקום בו יש אחדות.
היא נחשבת לחטא החמור ביותר שיש, היות והיא יוצרת עולם תודעתי כוזב שמסיט מצורת המחשבה האחדותית – עיקר ייחודו של האדם כנזר הבריאה.
לפיזה, עיר הנידחת היא כמו רופא שמנתח את החולה בכדי לרפא, לא כדי להכאיב.
אך בסוף התיאור של החרבת העיר הנידחת מגיע פסוק מפתיע: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".
רחמים? אחרי מעשה כל כך קיצוני? על מי בדיוק נשאר לרחם כאן?
רש"י מדגיש שלפי התורה אסור לרחם על מי שהסית לעבודה זרה בשום פנים ואופן.
אם כך, מה פשר הרחמים שמוזכרים בפסוק?
רבי חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, הציע הסבר מרתק:
"לפי שצווה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם… והיו לאכזר, והבחינה עצמה (=מידת האכזריות) תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל האכזריות שנולד בהם מכח המעשה."
מה שהאור החיים אומר כאן הוא מדהים: הרחמים הם לא על הנענשים, אלא על המענישים. אלה שנאלצו לבצע את גזר הדין הקשה. כי מעשה אכזרי כזה עלול לשנות אותם ולהפוך אותם לאכזרים.
כאן מגיעה ההבטחה האלוקית – אני אתן לכם רחמים, אני אשמור על הצלם האנושי שלכם גם כשאתם נדרשים לפעול בצורה קשה כדי שלא תאבדו את המוסריות שלכם.
הלקח מכל זה הוא עמוק.
גם כשאנחנו נדרשים לפעול בנחרצות נגד הרע, אפשר להישאר מוסריים.
אסור לנו לאבד את היכולת לראות את התמונה הגדולה, את האחדות שמעבר לכל.
לשם כך נדרשים רחמים – להיות מסוגל לאחוז בחרב הדין יחד עם שרביט החסד והרחמים, ולחבר בין שני ההפכים הללו. 'אוהבי ה' – שינאו רע'.
זו המשימה שלנו כבני אדם – לפעול בעולם מתוך חיבור לאלוקות, גם כשזה נראה בלתי אפשרי.
