בינואר 2009, קצת יותר משתי דקות אחרי שהמריא משדה התעופה לה גוארדיה בניו יורק עם 155 נוסעים, שמע הקברניט צ'סלי "סאלי" סאלנברגר רעש עמום. להקת אווזים נשאבה לשני המנועים, ושניהם כבו בבת אחת.
דממה מוזרה השתררה, ריח שרוף התפזר באוויר, והמטוס החל לאבד גובה.
סאלי הבין מיד שאין לו מספיק זמן לחזור לשדה. נמל תעופה אחר היה רחוק מדי, ומתחתיו השתרעה העיר ניו יורק. הוא קיבל החלטה מיידית, ובקול רגוע הודיע למגדל הפיקוח שהוא עומד להנחית את המטוס באמצע… נהר ההדסון. לאחר מכן פנה לנוסעים ואמר בכריזה שתי מילים: "היכונו לפגיעה".
בתא הנוסעים שררה אנדרלמוסיה. אנשים התפללו, נדחפו ופחדו. בתוך הבהלה היה דבר אחד שאפשר היה להיאחז בו: קולו היציב של סאלי במיקרופון. כמה דקות אחר כך המטוס נגע במים, החליק על פני הנהר ונעצר. הנוסעים יצאו לסירות, וכל 155 האנשים שהיו על המטוס ניצלו. בעיתונות קראו לזה "הנס על ההדסון" (ואחר כך גם נעשה על הסיפור סרט נהדר עם טום הנקס).
הסיפור הזה מעורר שאלה: מה אנחנו עושים עם הפחד ברגע שהוא מגיע?
פרשת השבוע מדברת בדיוק על הנקודה הזו. לפני שעם ישראל יוצא למלחמה, השוטרים עוברים בין השורות הלוחמים ומשחררים הביתה כמה סוגים של אנשים: מי שבנה בית ולא חנך אותו, מי שנטע כרם וטרם אכל ממנו, ומי שאירס אישה ועדיין לא נשא אותה.
ואז מגיע סוג רביעי: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ". ומדוע? "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".
פחד אינו נשאר רק בלב של מי שמרגיש אותו; הוא מדבק. אדם אחד שנשבר עלול להחליש את כל מי שנמצא לידו, וחז"ל אף אמרו: "תחילת ניסה — נפילה".
אבל אותו כוח עובד גם בכיוון ההפוך. גם יציבות מדבקת. אדם אחד שמצליח להישאר חזק ברגע קשה יכול לתת כוח לכל מי שסביבו.
אפילו אם יש בו פחד, הוא לא נותן לו לנהל את מה שהוא משדר החוצה.
זה נכון בשדה הקרב, וזה נכון בכל "מחנה" שאנחנו חלק ממנו: בבית, בעבודה, בקהילה, וברגעים שבהם חדשות קשות מתחילות לעבור מאדם לאדם.
מאיפה לוקחים את הכוח הזה? כמה פסוקים קודם ניתנת התשובה. לפני היציאה למלחמה אומר הכהן: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ… כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם".
התורה לא מכחישה שיש מלחמה, ולא אומרת שאין סיבה לפחד. היא אומרת שברגע שבו הכוחות שלנו לא מספיקים, צריך לזכור שאנחנו לא לבד. "ה' אלוהיכם ההולך עמכם". משם אפשר לשאוב כוח להחזיק מעמד, ומתוך כך גם לתת כוח לאחרים.
אולי זה הדבר שסאלי המחיש באותן דקות מעל ההדסון: תמיד אפשר לבחור מה לעשות עם הפחד. האם לתת לו להתפשט, או למצוא בתוכנו נקודת אחיזה ולהיות מקור של יציבות לאחרים.
בתקופה שבה פחד וחרדות עוברים מהר כל כך, אולי המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לסובבים אותנו היא לזכור מי הולך איתנו — ומתוך הידיעה הזאת להיות האדם שליבו אינו נמס.
שבת שלום,
דרור יהב
לעילוי נשמת אבי מורי מנחם בן חיים הלוי ז"ל
הצטרפו לסוכרייה לשבת
