דמיינו שמתקשרים אליכם ואומרים לכם שזה היום האחרון בחייכם.
לא שנה, לא שבוע – היום.
מה הייתם עושים עם השעות שנשארו? מה הייתם רוצים עוד להספיק?
זו שאלה שרובנו מעדיפים לא לשאול. וכשאנחנו כבר שואלים אותה, התשובה מסתובבת סביב עצמנו: מה לא הספקתי, מה חשוב לי לומר, ממה אני מפחד, מה הייתי רוצה לתקן. וזה טבעי, זה היום האחרון שלי.
בפרשה שלנו יש אדם שלא היה צריך לדמיין את הרגע הזה. הוא ידע בוודאות שזה היום האחרון שלו.
הפרשה נפתחת במילים תמוהות: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". וילך? לאן הלך? התורה לא מספרת. ה"כלי יקר" כבר העיר "כל המפרשים נדחקו (התקשו) בהליכה זו, כי לא פורש להיכן הלך".
משה בן מאה ועשרים, הוא כבר יודע שלא יעבור את הירדן, וארבעים שנות ההנהגה שלו מסתיימות היום. אז לאן הוא הולך?
אבן עזרא הסביר שמשה "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחיזק לבם בדברי יהושע". הוא עובר ביניהם, מספר להם שהוא עומד למות, ובאותה נשימה דואג שלא יפחדו ממה שיקרה אחריו כי הוא השאיר אותם בידיו של מנהיג דגול.
הרמב"ן הוסיף שמשה "הלך ממחנה לויה (שבט לוי) אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להיפטר מחברו ובא ליטול רשות ממנו". הוא המנהיג של העם, וביומו האחרון הוא קם והולך אליהם, לכבד.
יש עוד כמה וכמה פירושים ובכולם משה לא מתמקד בעצמו אלא הולך אל מישהו אחר שצריך אותו.
אלול והימים הנוראים הם זמן של חשבון נפש ותשובה. רבי אליעזר אמר "ושוב יום אחד לפני מיתתך", ותלמידיו שאלו את השאלה המתבקשת, "וכי אדם יודע איזהו יום ימות?".
הוא השיב "וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". כלומר, בדיוק בגלל שאיננו יודעים מתי, כדאי להתייחס לכל יום כמו היום האחרון של חיי.
אך חשבון נפש מפנה את המבט פנימה: מה עשיתי, איפה טעיתי, מה עליי לתקן. משה מוסיף לרשימה הזאת עוד שאלה אחת: לא רק מה עשיתי או לא עשיתי, אלא בשביל מי אני כאן.
אז אולי 'מה הייתם עושים ביום האחרון שלכם' זו בכלל לא השאלה הנכונה.
אולי החוכמה היא לא לחיות כל יום כאילו הוא האחרון, אלא להגיע למצב שבו היום האחרון נראה בדיוק כמו כל יום אחר. להמשיך לעשות את מה שעשית תמיד, כי זה מי שאתה.
כמו משה – זה היה היום האחרון שלו, והוא עדיין הלך.
שבת שלום
דרור יהב
לעילוי נשמת אבי מורי מנחם בן חיים הלוי ז"ל
הצטרפו לקבוצה שלי
