ב־25 באפריל 1975, ביום שבו יצא אלבומו החדש, שם הזמר מייק ברנט קץ לחייו בפריז. הוא היה בן 28 בלבד.
ברנט היה אז כוכב ענק. ההופעות שלו מילאו אולמות, פניו הופיעו על שערי מגזינים, ו"תני לי לאהוב אותך", המצורף לסוכרייה השבוע, הפך לאחד הלהיטים המזוהים איתו ביותר.
אבל רק כמה שנים קודם הוא עוד היה משה ברנד, צעיר ישראלי שנולד ב־1947 במחנה המעצר בקפריסין לאם ניצולת אושוויץ. בגיל 22, כששר במלון, שמעה אותו במקרה ציידת כישרונות והביאה אותו לפריז. תוך זמן קצר, ובלי שידע כמעט מילה בצרפתית, הוא הפך לאחד הזמרים הגדולים באירופה. היה לו הכול.
אלא שלפעמים, לקבל הרבה מהר זה דבר אחד.
לדעת להחזיק את כל זה, דבר אחר לגמרי.
ברנט כמובן לא היה היחיד. עולם המוזיקה, הספורט, האמנות, מלא בסיפורים על אנשים שקיבלו כישרון, כסף, תהילה והצלחה שרוב בני האדם יכולים רק לחלום עליהם, אבל לא תמיד היו להם הכלים לשאת את עוצמתם.
כאן עולה שאלה לא פשוטה: אז אולי עדיף פחות? אם השפע עלול לקלקל אותנו, אולי הסתפקות במועט היא הדרך הנכונה לחיות?
פרשת כי תבוא מציעה תשובה כמעט הפוכה.
התורה מצווה עלינו להפריש תרומות ומעשרות מהתבואה, ואחת לשלוש שנים, כשאדם מסיים לחלק את כל מה שהוא חייב, הוא עומד ואומר את הפסוקים המכונים 'וידוי מעשרות'":
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
חז"ל במסכת מעשר שני פירקו את הברכה הזאת לפרטים:
"וברך את עמך את ישראל" – בבנים ובבנות.
"ואת האדמה אשר נתתה לנו" – בטל, במטר ובוולדות בהמה.
ומה פירוש "ארץ זבת חלב ודבש"? – "כדי שתתן טעם בפירות".
זו נקודה מופלאה.
אפשר היה להבטיח לנו ארץ שיש בה די אוכל. חיטה, לחם, מים, מה שצריך כדי להתקיים.
אבל כשהקב"ה מתאר את הארץ שהבטיח לאבות, הוא לא מדבר רק על הישרדות. הוא מדבר על חלב ודבש, על מתיקות. על פירות שיש בהם טעם טוב.
הרב קוק מסביר ששפע אכן יכול להיות מסוכן. לא כל אדם ולא כל חברה יודעים מה לעשות איתו:
"לעם שפל אין צריך הרחבת החיים, ועוד תזיק לו ברכת הטבע היתרה והגדושה".
שפע יכול להרדים. הוא יכול להפוך אדם ואומה לעצלים, מפונקים או שקועים בעצמם.
אבל המסקנה הפוכה: עצם ההבטחה שארץ ישראל תהיה "זבת חלב ודבש" היא עדות לסוג האנשים שאמורים לחיות בה. היא אומרת שהשאיפה איננה לברוח מן השפע, אלא להיות גדולים מספיק כדי להיות ראויים לו.
שפע שלא משחית את האדם, אלא מרחיב אותו. שפע ש"מעדן את הנפש – ומשמחה".
התורה לא מעוניינת שנפחד מהצלחה; היא מעוניינת שנגיע להצלחה עם כלים שיוכלו להחזיק אותה.
איך עושים זאת?
הברכה בפרשה אינה מיועדת לאדם בודד. "וברך את עמך את ישראל". היא קשורה לעם, לחברה, לאחריות, לארץ הזאת. השפע איננו רק "כמה יש לי", אלא מה אני נעשה בזכות מה שיש לי – ומה אני עושה איתו עבור העולם שסביבי.
ארץ זבת חלב ודבש היא לא רק הבטחה על מה שיהיה לנו; היא הבטחה על מי שאנחנו יכולים להיות.
אנשים שלא מפחדים מהמתיקות, כי הם יודעים מה לעשות איתה.
שבת שלום,
דרור יהב
לעילוי נשמת אבי מורי מנחם בן חיים הלוי
הצטרפו לקבוצה שלי סוכרייה לשבת
