בשנות ה-80, רופאת עיניים קנדית בשם ד"ר ג'ין קארתרס טיפלה במטופלות שסבלו מעוויתות לא רצוניות של עפעפיים. החומר ששימש אותה לטיפול היה מוזר במיוחד: בוטלניום, הרעל הקטלני ביותר הידוע לאדם. הוא מייצר חיידק זעיר, כל כך קטלני עד שגרם אחד ממנו, אם יתפזר באוויר, יכול להרוג למעלה ממיליון בני אדם. עד שנות ה-70 חשבו עליו בעיקר כעל נשק ביולוגי.
אבל אז המטופלות של קארתרס התחילו לחזור עם הערה חוזרת: הקמטים סביב העיניים נעלמו, המצח התרכך. אחת מהן ביקשה הזרקה בין הגבות בלי שום סיבה רפואית, רק כי רצתה את תופעת הלוואי…
כך נולד הבוטוקס הקוסמטי. היום מיליוני אנשים בעולם מזריקים לעצמם, בכוונה תחילה, את הרעל הקטלני ביותר על פני כדור הארץ, כדי להיראות צעירים יותר.
איך ייתכן שאותו חומר בדיוק הוא גם נשק להשמדה המונית וגם טיפוח אסתטי?
כבר ב-1538 ניסח רופא שוויצרי בשם פראצלסוס את עקרון היסוד של תורת הרעלים: "כל הדברים הם רעל, רק המינון קובע אם דבר אינו רעל". אין חומר טוב או רע. מים, אם תשתה מהם יותר מדי, יהרגו אותך. ורעל, בכמות הנכונה ובידיים הנכונות, יכול לרפא. דיגיטליס, פרח רעיל, הוא המקור לתרופה שמצילה לבבות. ארסן, רעל קלאסי, מטפל היום בלוקמיה, וכימותרפיה ביסודה היא הרעלה מבוקרת. אין חומר טוב או רע, יש חומר, ויש המידה והאופן שבו משתמשים בו.
פרשת השבוע מספרת על המרד הגדול במנהיגותם של משה ואהרן. קורח, בן דודם ובן לשבט לוי בעצמו, אסף מאתיים וחמישים נשיאי עדה, ראשי שבטים, ההנהגה הבכירה של העם. הטענה שלהם נשמעה יפה ושוויונית: "כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". למה שרק אהרן יהיה כהן ולא אנחנו?
משה הציע מבחן: כל אחד ייקח מחתה גדולה, ימלא אותה בקטורת, וה' יבחר.
למחרת בבוקר עמדו כולם עם המחתות מלאות הקטורת בידיהם. זו הייתה אותה קטורת שאהרן הקריב כל יום במשכן, אותה אבקה, אותו ריח, אותה אש. אבל ברגע שהקריבו אותה קרה דבר נורא, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ".
למחרת, כשהעם התרעם על חיסול האופוזיציה, פרצה בתגובה מגיפה. אהרן קיבל הוראה לרוץ עם מחתה מלאה קטורת הישר לתוך הקהל, ואז – "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".
מוזר ביותר. אותה קטורת ממש גם שרפה מאתיים וחמישים איש וגם עצרה מגיפה והצילה חיים. הכיצד?
רש"י הקדים את פראצלסוס בכמה מאות שנים. הוא הסביר שהעם תיאר את הקטורת בתור סם המוות, שהרי על ידה מתו נדב ואביהוא ונשרפו מאתיים וחמישים איש. אך הקב"ה אמר: "תראו שעוצרת מגפה היא, והחטא הוא הממית".
הקטורת היא כלי רב עוצמה, שיכול לפעול לכאן או לכאן. כמו הבוטלניום, מה שקובע את התוצאות זהו אופן השימוש, הכוונה ותשומת הלב של המקריב. הם שקובעים אם היא מרפאה או ממיתה.
לכולנו יש 'קטורת' ביד: הכישרון שלנו, התפקיד שלנו, המילים שלנו, ההורות שלנו, כל אלה הם סממנים יקרים ורבי עוצמה. השאלה היא רק איך אנחנו משתמשים בהם?
אותה מילה עצמה יכולה לבנות אדם לכל חייו או לשבור אותו. אותו תפקיד יכול לשמש כדי לרדת על עובד או כדי להרים אותו, וכישרון יכול להיות מנוצל למטרה טובה, או להיפך. התלמוד מעיד אפילו על התורה עצמה, *"זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם המוות"*.
קורח ועדתו לא נולדו רשעים, היה להם פוטנציאל אדיר. אבל הם השתמשו בקטורת בצורה לא מדויקת ומתוך הרבה אגו. ובאותו רגע, כשכלי הקירבה נהפך לכלי של קנאה ותחרות, סם החיים נהפך לסם מוות.
המסר של הפרשה איננו על כך ששיש חומרים מסוכנים בעולם. המסר הוא שהכישרון שלך, התכונות והמידות שלך, אינם טובים ואינם רעים. הם מחתה מלאה קטורת שיכולה לשרוף, או לחמם את האנשים שסביבך. מה שנותר לך הוא רק להחליט לאן לכוון את האש.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
