מאיר שניידר נולד עיוור. הוא סבל מקטרקט מולד ועבר חמישה ניתוחים כושלים, שהותירו את עיניו מצולקות ואותו עם תעודת עיוור רשמית שקבעה שאין תקווה. הוא קרא רק בכתב ברייל, אך סמוך לגיל שבע עשרה פגש נער שלימד אותו תרגילי עיניים.
שניידר נאחז בהם בכל כוחו, תרגל כמעט שלוש עשרה שעות ביום, למרות שכולם סביבו אמרו שזה חסר טעם. אחרי חצי שנה התחיל לזהות עצמים, ותוך שנה וחצי כבר קרא דפוס בלי משקפיים. מזה שנים רבות יש לו רישיון נהיגה ללא הגבלות.
הדבר המעניין היה שבזמן ששניידר התאמץ נואשות לשפר את ראייתו, הוא הבין שהמפתח לשיפור הוא בדיוק ההיפך מהתאמצות – הרפיה. עין שמתאמצת חזק מדי לראות, רק נלחצת ורואה פחות חד.
אלדוס האקסלי, סופר דגול שראייתו הידרדרה וחיפש דרך לשפרה, ניסח את זה במשפט יפה: הראייה הטובה לא מגיעה על ידי מאמץ להשיג אותה.
את הרעיון שמאמץ-יתר פוגע בראייה במקום לחדד אותה, כתב הרמב"ם שמונה מאות שנה קודם לכן, וקישר אותו לאחת המצוות הכי מסקרנות בפרשה.
בסיומה של מצוות ציצית מופיע הפסוק "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". "תתורו" מלשון לתור, לרגל, אותו שורש של המרגלים שתרו את הארץ בתחילת הפרשה.
ועל המצווה הזאת כתב הרמב"ם בספר המצוות שהוזהרנו "מלהיות חופשיים במחשבותינו", שנצמצם אותן ולא נימשך אחריהן עד שנאמין חלילה בדעות הפוכות מאלה שלימדה התורה.
"הוזהרנו מלהיות חופשיים במחשבותינו"?
זה הרי בדיוק מה שאומרים מבקרי הדת, שהיא מצמצמת את דעתו של האדם והופכת את המאמינים לחשוכים ונבערים. ולא פחות מכך זה נשמע מוזר דווקא בגלל מי שאמר את זה, שהרי הרמב"ם הוא אולי האדם הסקרן ביותר בהיסטוריה היהודית. האדם ששלט בכתבי אריסטו, היה רופא ואסטרונום, ופתח את ספרו הגדול במצווה החשובה ביותר, "לֵידַע". אז איך דווקא הוא, מכל האנשים, מזהיר אותנו לא להיות חופשיים במחשבתנו?
נדמה לי שהרמב"ם רצה לאתגר אותנו, שנחזיק שני דברים בבת אחת.
מצד אחד, החובה לדעת, לחקור ולשאול עד הקצה. ומצד שני, יש קו שמעבר לו ההתעקשות כבר לא מוסיפה דעת אלא פוגעת בה. בספרו "מורה נבוכים" הוא ממשיל את זה לעין: כשם שמי שדוחק בעיניו בכל כוחו לראות דבר רחוק מדי או זעיר מדי מקהה את ראייתו כך גם השכל. מי שמכריח את מחשבתו להגיע בכוח אל מה שמעבר להשגה לא נעשה נבון יותר, אלא גורם להקהייה של מה שכבר הבין קודם לכן.
חשוב להדגיש, הרמב"ם לא אומר שאסור לחקור, להפך. הוא כותב בלשון חריפה שמי שהופך את הלאו הזה ל"אסור לחשוב" הוא בעצמו הבּוּר. כל מה שמבקש הרמב"ם הוא להכיר בכך שיש גבול, לדעת מתי המאמץ מפסיק לעזור ומתחיל להזיק.
איזה גבול למשל? הרמב"ם נותן דוגמה של מחשבה על מה היה לפני שנברא העולם, ומה נמצא מעבר לכל המציאות. אבל הסימן האמיתי לדעתי איננו רשימת הנושאים, אלא מה החיפוש עושה לך. כל עוד הוא מאיר ומבהיר את חייך, תמשיך. אבל כשהדחיפה בכוח כבר לא מוסיפה אור אלא מסחררת, כשהיא מכרסמת דווקא במה שכן היה ברור לך קודם, אולי זה הרגע להרפות.
לדעתי זה נכון גם לגבי האמת הגדולה שהכול נשען עליה, זו שהרמב"ם קורא לה 'אלוהים'. דווקא ההכרה בכך שאי אפשר. להשיג אותו משחררת, כי מי שיש לו קרקע יציבה שהוא אינו צריך לבדוק מתחתיה כל בוקר, יכול ללכת לכל מקום ולחקור בלי פחד. דווקא מפני שהיו לרמב"ם כמה דברים שלא ערער עליהם שוב ושוב, הוא יכול היה לקרוא את אריסטו ואת כל הפילוסופים ולא לאבד את עצמו.
זוהר ארגוב שר על זה בסגנון אחר, "לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל". לא מפני שהידיעה היא רעה, אלא מפני שיש דברים שנגלים דווקא כשמפסיקים לדחוק בהם. אם נכיר בגבול הזה, במקום להקהות את הראייה – נגלה שאנחנו רואים רחוק יותר מתמיד.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
