צ׳ונאד סגדי היה אחד הקולות האנטישמיים הרועשים באירופה. פוליטיקאי הונגרי, בכיר במפלגת הימין הקיצוני יוביק, ממייסדי “המשמר ההונגרי” — תנועה שצעדה במדים שחורים והדהדה סמלים וזיכרונות אפלים מן העבר. הוא בנה לעצמו זהות ציבורית שלמה סביב שנאה ליהודים.
ואז, בשנת 2012, התברר לו פרט שטלטל את עולמו: סבתו מצד אמו הייתה יהודייה, ניצולת אושוויץ שאיבדה את כל משפחתה בשואה. האיש שבנה את מעמדו על שנאת יהודים, גילה שהוא עצמו יהודי.
הוא ניסה להכחיש, לברוח, להשתיק, אך סולק מהמפלגה בבושת פנים. לאט־לאט קרה משהו אחר: הוא השלים עם זהותו.
סגדי פנה לרב המקומי של חב״ד, התחיל ללמוד יהדות, למד להניח תפילין, לשמור שבת, עבר ברית מילה, וקיבל את השם דוד, על שם סבו. באחד הרגעים הסמליים ביותר בתהליך, הוא אסף אלפי עותקים של ספר אנטישמי שכתב בעבר, ושרף אותם במו ידיו.
ממש כאן סיפורו מתחיל להתכתב עם פרשת מטות.
לאחר מלחמת מדין, בני ישראל חזרו עם שלל רב: זהב, כסף, נחושת וגם כלי בישול שונים. לכאורה, אפשר היה לומר שהכלים הללו הגיעו ממקום טמא ושימשו למאכלים אסורים, ולכן עדיף לזרוק אותם.
אבל התורה אומרת אחרת:
"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ – תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ, וְטָהֵר". במקום להשליך את הכלי, תכשירו אותו.
חז״ל ניסחו את העיקרון בשלוש מילים: "כבולעו כך פולטו". כלומר, הדרך שבה הכלי 'בלע' את טעם האיסור היא הדרך שבה הוא גם פולט אותו. כלי שבלע טעם אסור באמצעות אש ישירה, יוכשר באש; כלי שבלע טעם בבישול, נטהר במים רותחים.
אך האמת שזה אינו רק דין בכלים, אלא שיעור עמוק על טבע האדם.
לכולנו יש רגעים שונים בחיים שהיינו נותנים הרבה כדי למחוק. משפט מטופש שאמרנו, תקופה לא טובה, בחירה שגויה, זהות בעייתית שבנינו לעצמנו. אבל החיים הם לא קבוצת ווטסאפ, ואין כפתור "מחק לכולם". מה שהיה – נשאר.
אך התורה מלמדת שגם אם אי אפשר למחוק את העבר, לפעמים אפשר להכשיר אותו. ואיך עושים את זה? באש.
אותה אש שפעם שימשה לקלקול, יכולה להפוך לאש של תיקון. אותה עוצמה שפעם בערה כשנאה, כגאווה, ככעס או כאגו – יכולה להפוך לאש של אמת, אחריות, ענווה ושליחות. האדם אינו מתבקש להיפטר מן העבר, הוא מתבקש לבחור מה לעשות עכשיו עם אותה אש.
כך בדיוק הסביר הרמב״ם את הרעיון של "תשובה גמורה". בדרך כלל תיקון המעשה השלילי נעשה על ידי וידוי, חרטה וקבלה לעתיד.
אך תשובה גמורה היא מצב שבו האדם חוזר שוב לאותו מקום ולאותה סיטואציה, אך הפעם בוחר אחרת. זה הסימן המובהק ביותר שהוא באמת השתנה ונהיה אדם אחר.
אומנם, יש סוג אחד של כלים שאי אפשר להכשיר בדרך רגילה: כלי חרס. החרס בולע כל כך עמוק, עד שאין דרך להוציא ממנו את מה שספג. תקנתו היחידה היא – שבירה. רק כשהכלי נשבר, הוא מפסיק להחזיק את הטומאה.
המסקנה היא שיש דברים שאפשר להכשיר, ויש דברים שצריך לשבור. החכמה היא לדעת מתי לבחור בכל אחד מהם. הרגלים, זהויות, דימויים עצמיים, סיפורים שסיפרנו לעצמנו יותר מדי שנים. לפעמים האדם צריך רק לנקות את הכלי הישן, לפעמים הוא צריך להיות מוכן לשבור קצת חלקים לא טובים בתוכו, כדי שיוכל להיוולד מחדש. "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".
איני מכיר את סגדי, אך אין ספק שהוא עבר דרך האש. חלק מהעבר שלו היה צריך להכשיר, וחלק ממנו היה צריך לשרוף. אולי דווקא משום כך הסיפור שלו חזק כל כך: הוא מזכיר לנו שאדם איננו נידון לנצח להיות מי שהיה אתמול. תמיד יש בחירה.
שבת שלום,
דרור יהב
לעילוי נשמת אבי מורי, מנחם בן חיים הלוי ז"ל
הצטרפו לסוכרייה לשבת
