דבורה גרונפלד, פסיכולוגית מסטנפורד שחוקרת את נושא הכוח במערכות חברתיות, מספרת בספרה המצוין "לשחק בכוח" על אירוע שקרה לה פעם עם עוזרת אקדמית שלה. בחורה נבונה וחרוצה, אבל עם הזמן היחס שלה נעשה מזלזל. וגרונפלד, שאמורה להיות מומחית בדיוק בזה, לא ידעה מה לעשות. היא רצתה למצוא חן בעיני העוזרת שלה, רצתה שזו תרגיש בנוח, וכל כך עסקה בזה שלא הצליחה פשוט להציב גבול. היחסים הלכו והשתבשו.
ואז, לילה אחד, היא חלמה חלום. ובחלום היא חזרה לעבודת הקיץ שלה כסטודנטית, אז עבדה כמנקה בבריכה. היא ראתה את העוזרת שלה יושבת על כיסא נוח, ודבורה מנקה מסביבה, כמו פעם. המסר היה ברור: היוצרות התבלבלו.
באותו חלום היא נזכרה גם בבוס שלה מאותה עבודה, מייק, חייל מארינס לשעבר. טיפוס קשוח עם כתפיים רחבות שהתהלך באתר הנופש שניהל כאילו הוא הבעלים והמפקד. מייק לא התאמץ שיאהבו אותו, הוא פשוט החזיק את התפקיד.
כמה ימים לאחר מכן, כשהעוזרת שוב שלחה אימייל לא מכובד, גרונפלד הדפיסה אותו, סימנה את המשפט הפוגע וביקשה ממנה לבוא. כשהיא נכנסה, גרונפלד כבר לא הייתה אותה דבורה שמנסה להיות נחמדה. היא הייתה מייק. היא הצביעה על הדף ושאלה בשקט: “למה התכוונת כשכתבת את זה?” ואז שתקה, חיכתה, והסתכלה לה ישר בעיניים. העוזרת התחילה להסביר ולהתנצל, ובסוף גרונפלד אמרה רק: “בסדר. תודה שבאת.” מאותו רגע, היחסים תוקנו.
גרונפלד מסבירה שזו בדיוק הטעות שלנו: כל עוד היא הייתה עסוקה ב“מי אני”, ברצון למצוא חן ובשאלה איך היא נתפסת, היא 'איבדה את העלילה', כמו שאומרים באנגלית. היא לא יכלה לתת לעוזרת את מה שזו באמת הייתה צריכה ממנה: בהירות, סדר, גבול. רק כשהיא הניחה בצד את “דבורה” ונכנסה לדמות הבוסית, היא הצליחה לעשות את מה שהתפקיד דרש.
לגלם דמות, כותבת גרונפלד, אין פירושו לזייף או להיות לא אותנטי. כמו שחקנים בהצגה, כולנו לובשים תפקידים. ואף שאנחנו רוצים להיות אותנטיים, פתוחים, כנים, לפעמים דווקא הניסיון להיות "אני" כל הזמן משאיר אותנו תקועים בתוך עצמנו. הדרך לשרת ולהביא ערך לסביבה, היא אומרת, היא לשחק נכון את התפקיד שנדרש מאיתנו.
הפרשה שלנו פותחת את חניכת הלויים לעבודה במשכן, ויש בה משהו כמעט תיאטרלי. כל אחד משבט לוי עובר טקס די תיאטרלי: מגלחים את כל שערו, הוא מכבס את בגדיו, מזים עליו מי חטאת, ואז מגיע הרגע המוזר ביותר: *“וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה׳”.* אהרן ממש מרים ומניף כל לוי, כמו שמניפים קרבן.
למה כל ההצגה הזאת? למה לא פשוט להגיד ללוי: “שומע, מהיום אתה עובד במשכן”?
ובכן, מסתבר שהאדם לא בהכרח נכנס לתפקיד כשהוא מרגיש מוכן; הוא נעשה מוכן *מפני* שהוא נכנס לתפקיד. גרונפלד לא חיכתה להרגיש סמכותית; היא הדפיסה את המייל, דיברה בקול אחר, ודרך הפעולה החיצונית משהו בה השתנה.
זה בדיוק מה שקורה ללוי. הוא לא רק מקבל, תפקיד אלא עובר טקס שמכריח אותו לעמוד אחרת בעולם. הגוף שלו, הבגדים שלו, המעמד שלו, כולם מסמנים: אתה כבר לא רק אדם פרטי, אתה נושא עכשיו תפקיד בתוך המחנה.
אנחנו חיים בעידן שמקדש את ה"אותנטיות". אומרים לנו: תהיה עצמך, אל תשחק משחקים. תוריד את המסכות. וזה נכון, אבל לפעמים השאיפה המוגזמת "להיות עצמי" גורמת לנו לפספס את התפקיד שאנחנו נדרשים למלא. לפעמים הדבר הנכון הוא לא להיות "מי שבא לי", אלא לגלם את התפקיד שמישהו אחר זקוק לו ממני.
וזה סוד התנופה. הלוי נותן לעצמו להיות מורם על ידי משהו גדול ממנו. דווקא כשהוא מניח בצד את התחושה הרגעית שלו ונותן לתפקיד לרומם אותו, הוא מגלה את העצמי הגבוה ביותר. הוא לא מאבד את עצמו כשהוא בתפקיד; הוא מוצא את עצמו בו.
אז לפני ששואלים 'מה אני צריך עכשיו', אולי כדאי לשאול: מי זקוק לי עכשיו, ואיזו דמות אני צריך לגלם בשבילו?
לא תמיד צריך להרגיש מוכנים, לפעמים פשוט צריך להיכנס לתפקיד.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
