שרה יוכבד ריגלר עסקה במדיטציה 17 שנים, שלוש פעמים ביום. היא חיה באשראם רוחני והתנסתה בחוויות של התעלות, הרגישה את האחדות עם היקום, והגיעה למה שהבודהיסטים מכנים "נירוונה". יום אחד היא השתתפה במדיטציה קבוצתית שארכה כמה שעות. היא הרגישה איך התודעה שלה מתרוממת, איך היא משאירה מאחור את הזמן והמרחב. תחושה של שלמות מוחלטת.
כשהיא סוף סוף יצאה מחדר המקדש, ניגשה אליה חברה מהקהילה. "סליחה שאני מפריעה", אמרתה בביישנות, "אבל אכפת לך להתחלף איתי בתורנות במטבח?"
כך שרה תיארה את תחושותיה באותו רגע: "עד לאותה נקודה הרגשתי שאני יורדת לקרקע בהדרגתיות, עם מצנח שחופתו מלאה אוויר, אך לפתע היא ניקבה חור במצנח שלי. הנחיתה שלי היתה כואבת. צעקתי עליה שהיא הורסת לי את השלווה והלכתי בכעס לחדרי".
יש משהו מאוד מפתה ברעיון של בריחה רוחנית. מי לא היה רוצה לעזוב את המולת החיים, את הסיבוכים, את האנשים המעצבנים – ופשוט להיות במקום נקי ורוחני? הרחק מילדים שמבלגנים את שולחן האוכל, מהכביסות, מהלחץ בעבודה. אבל מה זה אומר שאחרי שבע עשרה שנה של מדיטציה וחוויות רוחניות עמוקות, רגע אחד של הפרעה קטנה גרם לכל זה להתפוצץ?
פרשת השבוע מלמדת משהו מעניין על זה.
אנחנו עדיין מדברים על יוסף ואחיו. כזכור, האחים של יוסף היו רועי צאן. תורת החסידות מסבירה שהם בחרו בעיסוק הזה לא במקרה. הם רצו להתרחק מהמולת העולם. כשיש לך שדות פתוחים, שקט והרבה זמן לבד, אפשר להתחבר לרוחניות בלי הפרעות. זו הייתה הדרך שלהם לעבודת ה' – להתרחק מהחומריות, מהעסקים, מהפוליטיקה, ולהישאר בעולם רוחני טהור.
ואז הם יורדים למצרים ופוגשים את יוסף, שהתמנה בינתיים למשנה למלך. התורה מספרת: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ". הפסוק מדגיש שהם לא רק לא זיהו את פניו, אלא לא הכירו את הדרך הזו בכלל. הם עומדים מול המנכ"ל הזה – זה שאחראי על כלכלת המדינה, שמנהל מערכות מורכבות, שטרוד בהנהגת העולם, והם פשוט לא מבינים. איך ייתכן שאדם יישאר מחובר לרוחניות, בעודו שקוע עד הצוואר בעניינים גשמיים? זה בלתי אפשרי. אם אתה רוצה להיות אדם רוחני, אתה צריך לברוח מהעולם.
אבל האמת היא שיוסף הצדיק, עם כל ה"מנכ"לות" שלו, עמד בדרגה גבוהה יותר מהם. הוא לא ברח מהעולם אלא נכנס לתוכו, התמודד עם האתגרים הכי מורכבים ובכל זאת נשאר צדיק. ומאחר שעם ישראל כולו נקרא "יוסף" ("רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה, נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף", תהלים), השליחות של יוסף היא השליחות של כולנו.
יש הבדל גדול בין הגישה הזו לבין גישות רוחניות אחרות. הבודהיזם, למשל, רואה בעולם הזה מקור לסבל. ומה הפתרון? להתנתק, להגיע ל"נירוונה", לצאת ממעגל הלידה והמוות. זו דת של בריחה מהעולם. היהדות אומרת בדיוק את ההיפך: הקב"ה ברא את העולם הזה כפי שהוא – בכוונה. המטרה שלנו היא לא לברוח ממנו, אלא להכניס בו אור. לקחת את החומר, את העסקים, ולהפוך אותם למקודשים.
זו הסיבה שהתורה לא מדברת כמעט על "מצבי תודעה נעלים" אלא נכנסת לפרטי הפרטים של החיים: איך עושים ביזנס, איך מתנהגים במשפחה, איך אוכלים, איך ישנים. אין דבר שהוא יומיומי מדי עבור התורה.
שרה, אותה אישה שעסקה במדיטציה 17 שנה, חזרה בסופו של דבר ליהדות. והיא מספרת על הרגע שבו הבינה את ההבדל.
בוקר אחד, בעלה היה צריך לצאת לפגישה חשובה, והיא הבטיחה להכין לו אוכל. בדיוק כשהייתה באמצע הכנות דחוקות, הבן שלה שפך את כל קופסת הקורנפלקס על הרצפה, ומאות פתיתים התפזרו בכל המטבח. הדחף הראשון שלה היה לצעוק ולהתפוצץ – הלכלוך, הכסף, הזמן. אבל אז היא נזכרה באור האלוקי שהיא אמורה להכניס, ולפתע הצליחה להתאפק. אחרי ששלחה את הילד לבית הספר, דחפה את הקורנפלקס לפינה, הכינה את האוכל ונתנה לבעלה בחיוך.
"גל של אקסטזה שטף אותי", כתבה. "עשיתי את זה! בפעם הראשונה התגברתי על כעסי. היה זה הישג גדול יותר מכל נירוונה".
ההישג האמיתי של היהודים הוא לא במערה שקטה או במנזר מרוחק, אלא בתוך המטבח המבולגן, במשרד המלחיץ, בשיחה הקשה עם בן הזוג. להיות אדם אלוקי בתוך החיים, לא מחוצה להם.
שבת שלום,
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת
