לפני כמה שנים אשתי שרון באה אלי נסערת.
"אתה זוכר את הבחור ההוא שמסתובב פה בשדרה עם שתי כלבות?"
בטח זוכר, איך אפשר לשכוח? צעיר בן עשרים עם מלא עגילים וקעקועים, שתמיד חייך אלי כשעברתי לידו.
"נראה לי שמשהו קרה במשפחה שלו".
למה את חושבת ככה?
"כי ראיתי אותו אתמול עם ציצית. אם תראה אותו, תברר".
למחרת אכן פגשתי אותו בכניסה לבית הכנסת. אחרי היכרות קצרה הוא סיפר לי: במקור הוא מהצפון, אבל בא לעבוד כאן בחנות בגדים. הוא במקור ממשפחה מסורתית אבל היו לו נעורים פרועים. לפני שבוע ראה משפחה הולכת בשבת, כולם עם בגדים לבנים, מדברים על פרשת השבוע, ומרוב התרגשות פתאום נכנס לו הרעיון להתחיל לשמור שבת.
"ברוך הבא", הזמנתי אותו לקבלת שבת, פתחתי לו בסידור, מסתבר שהוא לא מכיר כלום. אבל לו היו תוכניות אחרות. הוא הגיע לכל התפילות, כל השבוע, שלוש פעמים ביום. שם כיפה. התחיל לשמור כשרות. וכמובן התחיל לשמור שבת, והכול באותו יום.
לקחתי אותו לשיחה ואמרתי לו: חביבי, אשריך שאתה מתחזק, אבל אתה מרשה לי רגע להיות הרב שלך?
-בטח.
-אז תשמע, כרגע השמירת שבת שלך זה רק לעשות קידוש והבדלה. כל השאר אתה מתנהג כרגיל, ואם חשוב לך – תבוא לקבלת שבת. אתה אפילו לא חייב לקום לתפילה בבוקר.
הוא הסתכל עלי במבט מוזר. "כבוד הרב, אתה צריך להבין משהו. אני בן אדם רציני, כל דבר שקיבלתי על עצמי בחיים – עשיתי עד הסוף. הנה למשל החלטתי לפני כמה שנים לא לאכול בשר, אז נהייתי טבעוני. ככה אני, ואם החלטתי עכשיו לחזור בתשובה, אין דבר בעולם שיעצור אותי".
כבר יצא לי לפגוש כמה כאלה. ולצערי ידעתי איך זה ייגמר.
הוא אכן התחיל לבוא ללמוד איתנו בישיבה. בחור עם כוח רצון חזק ביותר, ולמרות שלא הבין כלום התעקש לשבת בשיעור גמרא, הלכה, קיבל על עצמו לשמור שבת מלאה, ואפילו הלך בחנות הבגדים בקניון עם ציצית וכל הקעקועים. תודו שהוא מיוחד.
אבל מה שצפיתי אכן קרה. אחרי כמה חודשים הוא קצת נעלם. ואז עוד קצת, ואז לגמרי.
בטלפון אמר לי, "הרב, נראה לי שקיבלתי על עצמי יותר מדי בבת אחת. אולי באמת הייתי צריך ללכת יותר לאט".
פרשת השבוע נפתחת ביציאתם של בני ישראל ממצרים. "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". אבל במקום להגיע ישר לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר, אלוהים מסובב אותם במדבר ולוקח אותם בדרך עוקפת. למה? "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".
העם שזה עתה יצא ממצרים לא יכול להכיל את החופש הגדול בבת אחת. הוא צריך לקבל אותו במנות. קפיצות גדולות שלא מתאימות לכלים שלנו עלולות לשבור אותנו.
ככה זה בכל התחלה, נכון? הימים הראשונים של הדיאטה, הריצות הראשונות, ההחלטות הטובות שקיבלנו, וגם ההתחזקות הרוחנית. הכל עובד מצוין במשך זמן מה, עד שפוגשים את החיים האמיתיים ומשהו מתרסק.
הדרך הנכונה לבניית הרגלים: "ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף". אני מאוד מאין בהליכה בדרך עקיפה, איטית, אבל כזו שמתאימה לך. לא להסתכל על האחרים והמסלול שהם עשו, אלא להיות כן עם עצמי ולשאול איזה דבר קטן אני יכול להוסיף. כמו שלא מתחילים לרוץ מרתון ביום אחד אלא עוברים תחנות: חמשה, עשרה, עשרים קילומטר. ככה בהדרגה להיבנות בתהליך, לאמץ כל פעם עוד משהו קטן עד שלא שמים לב שהדברים בעצם כבר קרו.
בימים כאלה יש הרבה אנשים שרוצים לקבל על עצמם מעשים טובים למען הצלחת החיילים ועם ישראל כולו, אז דעו: זו הדרך הנכונה ביותר. משהו קטן, אבל שיחזיק מעמד לאורך זמן.
שבת שלום
דרור יהב
נהניתם? הצטרפו לקבוצה שלי
