בעוד כמה שבועות, בי"א בשבט, יציינו חסידי חב"ד את יום קבלת ה'נשיאות' של הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון. אבל מה שמעט אנשים יודעים הוא שהרבי עצמו, אחד המנהיגים היהודיים הידועים בעולם, סירב לקבל את התפקיד הזה במשך שנה שלמה.
כשחמיו, הרבי הקודם רבי יוסף יצחק שניאורסון, נפטר בי' שבט (ינואר 1950), החסידים ידעו מיד למי לפנות. מנחם מנדל היה חתנו, איש של ענווה יוצאת דופן, בעל ידע אנציקלופדי בתורה ובחכמות, שניהל בפועל את כל המוסדות המרכזיים של חב"ד. אבל כשביקשו שיקבל את הנשיאות, הוא סירב.
"אני מכיר את עצמי יותר מדי", הוא אמר, "מכדי לדמיין שאני מתאים לתפקיד הזה".
החסידים לא הרפו, הם פנו אליו שוב ושוב והפעילו לחץ הולך וגובר. כשהגיעה אליו משלחת של זקני החסידים עם מכתב רשמי שבו הם מקבלים אותו כרבי שלהם, הוא קרא את השורה הראשונה והתחיל לבכות. "בבקשה," התחנן, "עזבו אותי. אין לזה שום קשר אליי".
הרב מלובביץ' במעמד קבלת הנשיאות, מאמר "באתי לגני" תשי"א. צביעה – באדיבות ג'מיני
שנה שלמה עברה, שנה של סירובים, בכי וניסיונות נואשים להימלט מהתפקיד. עד שבי"א בשבט, בדיוק שנה ויום לאחר פטירת חמיו, נכנע הרבי ללחץ. בערב מיוחד הוא אמר את המאמר החסידי "באתי לגני" – וכך, למעשה, קיבל את הנשיאות.
השאר היסטוריה.
חסידות חב"ד, שהייתה קבוצה קטנה של חסידים ששרדו בקושי את השואה, הפכה תחת הנהגתו לאחד הזרמים החזקים ביותר ביהדות. היום יש יותר מ-5,000 מרכזי חב"ד בכל העולם, שליחים ושליחות בכל פינה – מאלסקה ועד אוסטרליה, מסינגפור ועד איסלנד. כל זה – בגלל אדם אחד שסירב לקבל את השליחות, אבל בסוף הבין שכשהקב"ה קורא לך, אתה לא אומר לא.
הסיפור הזה מזכיר סיפור עתיק יותר מפרשת השבוע.
התורה מספרת שמשה היה רועה את צאן יתרו, ופתאום ראה מחזה מוזר: סנה בוער שאינו אוכל. הוא ניגש להתבונן, והקב"ה התגלה אליו מתוך הסנה. "של נעליך מעל רגליך… אנכי אלוהי אביך".
ומה עשה משה? "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוהים". הוא מפחד להסתכל.
זה נראה הגיוני, נכון? משה איש ירא שמיים, הוא צנוע, הוא לא רוצה להתנשא ולהסתכל ישירות על השכינה.
אבל חכמינו נחלקו בשאלה האם זה היה צעד נכון.
רבי שמואל בר נחמני אמר שבגלל שמשה נהג כך, הוא זכה לשלושה דברים: בזכות שהסתיר את פניו – זכה לפנים קורנות; בזכות שהפגין יראה מה' – זכה שהעם יירא ממנו; ובזכות שלא הביט – זכה בהמשך לראות את תמונת ה'. לפי רבי שמואל, ההסתרה הזאת הייתה מעשה של ענווה נכונה.
אבל רבי יהושע בן קרחה חלק עליו לגמרי. הוא אמר: לא, משה טעה. הקב"ה אמר לו: "כשרציתי – לא רציתָ. עכשיו שאתה רוצה – איני רוצה". כלומר, משה הסתיר את פניו בתחילת הדרך וסירב לקבל את השליחות במלואה, והתוצאה הייתה שמאוחר יותר, כשביקש מה' "הראני נא את כבודך", הקב"ה אמר לו: מאוחר מדי. הרגע חלף.
איך מסבירים את המחלוקת הזאת?
חז"ל אומרים:
"שלשה דברים – רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות". כלומר קצת סרבנות (לקבל תפקיד, כמובן) – זה טוב, זה מראה ענווה. אבל הרבה סרבנות הורסת את התבשיל.
לפי רבי יהושע בן קרחה, משה היה יותר מדי סרבן. הוא סירב בפעם הראשונה, בשנייה, בשלישית – גם כשהקב"ה ביקש ממנו להיות נוכח. בסוף משה קיבל כל כמו את ההנהגה, ואת המשך הסיפור כולנו מכירים.
בואו נחזור לסיפור של הרבי. גם הוא סירב וסירב, גם הוא בכה והתחנן שיעזבו אותו. אבל בסוף הוא הבין שיש שליחות שאי אפשר לברוח ממנה. שכשהקב"ה (והעם) קוראים לך – אתה חייב לענות. וכשהוא ענה כן, העולם השתנה.
אז מה אפשר לקחת מזה? שיש זמן לצניעות ויש זמן לנוכחות. וכשהחיים קוראים לנו, כשיש שליחות שרק אנו יכולים למלא – זה לא הזמן להסתתר מאחורי "אני לא מספיק טוב".
עם כל הפחד והחשש, לעיתים הענווה האמיתית היא דווקא *לקבל את התפקיד* כשהשליחות קוראת. "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי סוכרייה לשבת
מוזמנים לקרוא על הספר החדש – *אל תראה אותי ככה"
