מזוודות פתוחות על השולחן, קופסאות תכשיטים, שקשוק כלי כסף וכלי זהב. והמון שאלות – מה לוקחים למסע במדבר? נסתדר שם? ומה אם לא יספיק לנו האוכל?
"בבהילו יצאו אבותינו ממצרים", כותב הרמב"ם – בבהלה. בחוסר סדר, באופוריה גדולה, בחרדה ובהמון המון בלאגן. מה לוקחים אחרי מאתיים ועשר שנים במצרים ומה משאירים? החלטות קשות.
ובתוך כל הכאוס הזה, יש אחד שעוזב את כל האריזות והולך אל הנילוס. מה הוא מחפש שם? את הארון של מי שהתחיל את כל המסע הזה. מי שבגללו ירד עם ישראל למצרים, מי שבזכותו התאחדה המשפחה, מי שבדרך עקיפה, בגללו התחיל השעבוד. יוסף.
משה בסך הכל מקיים את הצוואה שלו – *"ויקח משה את עצמות יוסף, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר: פקד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה איתכם".* עכשיו הוא בדרך לקיים את ההבטחה העתיקה.
כשכולם מתעסקים בכאן ועכשיו, בשאלות שאמנם חשובות אבל כאלה שנוגעות בעיקר להווה, משה מראה למה הוא המנהיג הגדול בהיסטוריה. ברגעים האלה הוא מתחבר למימד הנצחי, זה שרואה עבר הווה ועתיד ביחד. הוא מבין שעם כל הכבוד לכאן ועכשיו – מישהו צריך לתת מבט הלאה. והוא לוקח את יוסף לא רק כי הבטחנו, אלא גם כי צריך להביא אותו אל הכתובת האמתית שלו: שכם, ארץ ישראל.
זה הרבה יותר מרק לקיים הבטחה – זה מסר לעתיד שמפיח תקווה במיליוני יהודים. כולם מבינים שאם לוקחים את יוסף, סימן שהפעם זה רציני.
וחוץ מזה, עם ישראל יודע שלא משאירים אף אחד מאחור. כוחנו המוסרי הוא בהיותנו עם אחד בלב אחד.
וזו גם ההזדמנות להזכיר את החיילים שלנו שנשארו מעבר לגבול, ולהביא אותם למקום שאליו הם שייכים: הדר גולדין ושאול אורון הי"ד.
שבת שלום
https://www.youtube.com/watch?v=PIPCHjFC9yk
להצטרפות לסוכרייה לשבת:https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
