ב-1998 יצא לאקרנים (פעם עוד היו כותבים ככה) סרט מדהים – "המופע של טרומן". טרומן ברבנק, גיבור הסרט, נולד למשפחה רגילה, גדל בעיירה שלווה, עובד בביטוח, מתחתן – חי חיים רגילים לגמרי. אבל יש עניין אחד קטנטן: כל החיים שלו הם תוכנית ריאליטי. טרומן לא יודע את זה, אבל הוא השחקן הראשי בתוכנית הטלוויזיה הכי פופולרית בעולם. אשתו – שחקנית. חבר הילדות הכי טוב – שחקן. האמא? גם. העיירה כולה – אולפן ענק.
וכולם רואים. מיליוני אנשים צופים בטרומן כל יום – כשהוא מצחצח שיניים, כשהוא נרדם, כשהוא בוכה. וברגע שהוא יוצא מהפריים, מפסיקים לצלם אותו ומשדרים פרסומת לאבקת כביסה. טרומן חי 30 שנה ככה, עד שהוא מגלה את האמת. ואז הוא עומד מול החלטה: להישאר בעולם המזויף שהוא מכיר, או לצאת החוצה אל המציאות האמיתית, המפחידה והלא ידועה.
מה שמרתק בסרט הזה הוא השאלה – איך היית מתנהג אם היית יודע שכולם רואים אותך? כל הזמן. בכל רגע.
בפרשת השבוע קורה משהו מרגש. אחרי שיעקב מת, האחים מגיעים ליוסף מבוהלים. הם שולחים לו הודעה: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ". האחים מודיעין לו שאביהם ביקש ממנו לסלוח להם. יוסף שומע את זה ובוכה. למה? כי האחים עדיין לא מבינים, עדיין לא רואים את התמונה הגדולה. והוא אומר להם משפט מדהים: "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה".
חשבתם שאתם שולטים בסיפור? לא, זו תכנית אלוקית. כל מה שעברתי – הבור, העבדות, הכלא, המלכות – הכל היה חלק מתסריט גדול יותר.
במדרש מדהים בבראשית רבה נאמר: "אילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' – היה נושאו על כתפיו ומוליכו אצל אביו. אילו היה יודע יהודה שנכתב עליו 'ויאמר יהודה מה בצע' – היה נושאו על כתפיו ומוליכו אצל אביו".
אם אנשים היו יודעים שיכתבו עליהם בתורה, הם היו מתנהגים אחרת. לא ככה?
תחשבו על זה.
ראובן כן הציל את יוסף, אבל הוא עשה את המינימום – זרק אותו לבור במקום להרוג, אבל לא החזיר אותו לאבא. יהודה מנע את רציחתו, אבל הוביל את מכירתו לעבדות. המדרש טוען שאם הם היו יודעים שהם מצולמים, שכל הסיפור עומד להיכתב בתורה, שדורות עד סוף ההיסטוריה יקראו על זה – הם היו עושים הכול אחרת.
טרומן לא ידע שהוא מצולם, וזה שינה הכל ברגע שהוא גילה. ראובן לא ידע שהוא "נכתב" – ולכן עשה מינימום. אבל טרומן גילה את האמת רק אחרי 30 שנה. אנחנו? יש לנו את האמת כבר עכשיו.
המשנה אומרת בפרקי אבות: "דַע מַה לְמַעְלָה מִמְּךָ: עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִים". זו לא מטאפורה. החיים שלך ממש מצולמים, ממש נכתבים, ברגע זה.
אבל איפה הספר הזה? איפה המצלמות?
התשובה היא שהספר הזה נמצא ברובד תודעתי עמוק יותר. הקב"ה לא צריך מצלמות. "אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ" – כל רגע, כל מילה, כל מחשבה, כל כוונה – נרשמות. לא רק ביום הדין, ולא רק בראש השנה. עכשיו, ברגע זה ממש.
איך חיים עם המודעות הזאת בלי להשתגע, בלי להיות פרנואידי כל הזמן?
חשבו על ראובן ויהודה. לו היו יודעים שייכתבו – היו עושים את המקסימום, לא חצאי דברים.
כשאתה חי בתודעה שהחיים שלך חשובים, שכל רגע נכתב בהיסטוריה, שאתה חלק מסיפור גדול יותר – אתה לא רוצה להסתפק בפשרות ולא אומר "זה מספיק טוב". אתה שואל את עצמך: "לו הייתי נכתב לדורות – איך הייתי מתנהג?"
בסוף הסרט, טרומן עומד מול הדלת שתוציא אותו מהאולפן. הבמאי של התוכנית מדבר אליו מלמעלה ואומר לו: "העולם שיצרתי לך יותר אמיתי מהעולם שבחוץ". אבל טרומן מחליט לצאת בכל זאת. הוא קורא לעולם החיצון, מרכין ראש לקהל, ואומר את המשפט האחרון: "In case I don't see you – good afternoon, good evening, and good night". ואז הוא יוצא אל החיים האמיתיים.
לא צריכים לחכות 30 שנה כמו טרומן כדי לגלות שהחיים שלנו חשובים. התורה כבר אמרה לנו את זה. כל רגע שלך נכתב, כל בחירה משנה. כל מעשה טוב, גם הכי קטן, נשאר לנצח. זה אומר שהחיים שלך, ממש החיים שלך, הם חלק מסיפור נצחי. שאתה חשוב, שמה שאתה עושה -ולו הפרט הקטן ביותר – הוא בעל ערך.
כשאנחנו מסיימים את ספר בראשית, תשאלו את עצמכם: איך הייתי רוצה שהסיפור שלי ייכתב? כשהדורות הבאים יקראו על החיים שלי – מה הייתי רוצה שיראו? ובעיקר, מה אני הולך לעשות עם זה היום, עכשיו, ברגע זה?
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי – סוכרייה לשבת
מוזמנים לראות את הספר החדש – "אל תראה אותי ככה"
