בשנות ה-50' של המאה הקודמת, פסיכואנליטיקן בריטי בשם ג'ון בולבי ערך מחקר שהיה אמור לשנות את הבנתנו על התפתחות האדם.
הוא בחן תינוקות וילדים קטנים והתמקד בשאלה אחת: מה קורה כשהאמא יוצאת מהחדר?
בולבי גילה שיש ילדים שכשאמא שלהם יוצאת – הם ממשיכים לחקור, לשחק, להתעניין בצעצועים. הם יודעים שאמא תחזור, והם מרגישים בטוחים. אבל יש ילדים אחרים שנכנסים לפאניקה. הם לא מצליחים להירגע, לא יכולים לשחק, כל קיומם הופך למאבק הישרדותי עד שאמא חוזרת.
מה ההבדל בין שני סוגי הילדים?
בולבי קרא לזה "היקשרות" – Attachment. הילדים הראשונים פיתחו מה שהוא כינה "היקשרות בטוחה" – secure attachment. הם הפנימו עמוק בפנים שאמא תמיד שם, גם כשהיא לא נראית. יש להם "בסיס בטוח" שמאפשר להם לצאת לעולם, לחקור, לגדול – כי הם יודעים שתמיד יש לאן לחזור.
התיאוריה של בולבי הראתה נקודה מהותית: הקשר הראשוני שלנו, הקשר הכי עמוק והכי בסיסי, הוא לא רק "נחמד" – הוא הכרחי. הוא מעצב את כל מי שנהיה. הוא הבסיס שממנו כל שאר החיים שלנו צומחים.
פרשת האזינו מדברת על קשר עוד יותר בסיסי, עוד יותר קדום.
בתוך השירה היפה וצופת העתיד, מופיע הפסוק: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ"
המילה "חבל" מופיעה כאן במובן של קשר, חיבור פיזי שמחזיק שני דברים יחד. כמו חבל טבור בין אם לעובר. העובר לא צריך "להחליט" להיות מחובר לאמא – הוא פשוט מחובר. זה חלק ממהותו, זו המציאות הבסיסית שלו.
"יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" – יעקב, לא ישראל. זהו השם שלנו כשאנחנו נאבקים, כשאנחנו נופלים, כשאנחנו משתדלים ולא תמיד מצליחים. גם כשאנחנו "יעקב", גם כשאנחנו עדיין במאבק, עדיין בתהליך – אנחנו "חבל נחלתו". החבל לא נקרע. הקשר לא מתנתק. לעולם.
כמו הילד עם ההתקשרות הבטוחה, שיכול לצאת לעולם, לחקור, אפילו לטעות – כי הוא יודע שיש לו בסיס בטוח. שאמא שם, שתמיד יש לאן לחזור.
בספר התניא, האדמו"ר הזקן כותב משהו מדהים: "ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש".
בכל אדם יש שתי נפשות: נפש טבעית-בהמית, ונפש אלוקית.
החבל, אותו "חלק ה' עמו", איננו משהו שמחוצה לנו, הוא חלק ממהות הקיום שלנו. הוא מובנה בתוך מי שאנחנו. הקשר הזה קיים לפני שאנחנו עושים משהו, לפני שאנחנו בוחרים משהו. הוא חלק מהזהות שלנו.
זו אולי התובנה הכי מרפאת שיכולה להיות: אתה לא צריך להשיג את הקשר עם הקב"ה. אתה לא צריך "לזכות" בו. הוא כבר שם. הוא תמיד היה שם.
אתה רק צריך לזכור אותו, להסיר את החציצות ולחזור אל הבסיס הבטוח שלך.
מה עושים עם התובנה הזו? איך חיים מתוכה?
קודם כל – להפסיק לפחד. כשיש לך התקשרות בטוחה, כשאתה יודע שהבסיס שלך איתן, אתה יכול לצאת לעולם בלי פחד. לנסות דברים. אפילו ליפול. כי אתה יודע שתמיד אפשר לחזור. שהחבל לא נקרע.
שנית – לזכור שגם כשזה קשה, גם כשנדמה שהכל מתפרק – החבל שם, לא נעלם. אולי צריך לעצור, לנשום עמוק ולהרגיש אותו שוב.
ושלישית – להבין שכל תפילה, כל ברכה, כל רגע של חיבור – אינה יצירה של משהו חדש אלא חשיפה של מה שתמיד היה שם. כמו הילד שפתאום רואה את אמא חוזרת לחדר – היא תמיד הייתה שם, הוא פשוט רואה אותה שוב.
"כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" – אנחנו החלק שלו, והוא הבסיס הבטוח שלנו. תמיד היה, תמיד יהיה. אנחנו רק צריכים לזכור.
שבת שלום,
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצה שלי
