בסרט הקלאסי "חומות של תקוה" מתואר יום השחרור של ברוקס, אסיר קשיש, אחרי עשרות שנים בכלא. זמן רב הוא חיכה לרגע הזה, ועכשיו הוא יוצא סוף סוף לחופשי. אלא ששום דבר לא הכין אותו לרגע הזה. העולם בחוץ לא דומה לעולם שהיה שם כשהוא נכנס למאסר: הכל זז מהר מדי, אף אחד לא מכיר אותו, לאיש לא אכפת ממנו, הבטחון והכבוד שהיו לו בכלא אינם שווים דבר. הוא מקבל עבודה קשה מדי, ישן במלון זול מדי וסובל מדי מכל רגע. בסופו של דבר הוא משאיר מכתב אחריו, ונוטל את חייו בייאוש. מה קרה לחלום הגדול?
פרשת "בשלח" נפתחת בכך שבני ישראל יוצאים סוף סוף ממצרים. אך במקום לצעוד ישר לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר, הם עושים סיבוב והולכים בדרך עוקפת וארוכה מאוד, הפוכה לגמרי מהמסלול ההגיוני. מה קורה כאן?
הרמב"ם מסביר שעם כל החלומות על חירות והרצון להיות 'עם חופשי בארצנו', לחירות יש מחיר,ולא כל אחד מוכן אליה. כי עם כל הקושי של השעבוד, יש בו גם נוחות – דואגים לך, נותנים לך, מספקים את כל צרכיך. גם האסיר בכלא וגם העבד במצרים התרגלו להיות פסיביים, ואף אחד לא מצפה מהם לקחת אחריות או להיות "ראש גדול". לעומת זאת, החירות היא תובענית, כפי שיודע כל בעל עסק עצמאי… היא מצריכה חשיבה מתמדת, התארגנות, ותשוקה בלתי פוסקת לא להיכנע לתכתיבים.
ה' יודע שהמעבר מלהיות עבד לבן חורין אינו יכול לקרות בין רגע. יש פה תהליך ארוך ומורכב של שינוי זהות – מעכשיו אני אחראי, מעכשיו אני הבוגר ומקבל את הפיקוד לידי, לטוב ולרע. נוח להיות תלוי ונצרך, אבל התורה רוצה לשחרר אותנו מכבלי השעבוד. ולכן על לוחות הברית נאמר "והמכתב מכתב א-להים הוא, חרות על הלוחות". ועל כך אמרו חכמינו: "אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
שבת שלום!
