ב-17 באוקטובר 2023, עשרה ימים בלבד אחרי הטבח, הרב דורון פרץ ואשתו שלי עמדו בפני דילמה בלתי אפשרית. בנם יונתן, מפקד פלוגה בצנחנים שנפצע בקרבות ליד נחל עוז, היה אמור להתחתן. אבל אחיו דניאל, קצין טנק בחטיבה 7, נעדר מאותו בוקר קשה, אף אחד לא ידע אם הוא חי. מדיו נמצאו מגואלים בדם.
איך מחתנים בן אחד כשגורל הבן השני לא ידוע? ומצד שני – איך אפשר לדחות שמחה? איך מוסיפים כאב על כאב?
הם החליטו לקיים חתונה מצומצמת, כשרוב המוזמנים משתתפים בכלל בזום. דורון תכנן לא לחשוב על דניאל במהלך החופה, פשוט כדי לא להתפרק. אבל הרב הלל מרצבך, שסידר את הקידושין, חשב אחרת. הוא פתח בדמעות: "איך אפשר לפתוח את החתונה מבלי להזכיר את האדם שלא נמצא איתנו – דניאל?"
כולם פרצו בבכי. אמרו תהילים תחת החופה. ואז ניגבו את הדמעות, ועברו לשמחה.
חברה קרובה של המשפחה העידה שזו הייתה "החופה הכי קדושה, הכי עצובה, הכי שמחה והכי מעוררת השראה" שהיא אי-פעם השתתפה בה.
אחר כך אמר הרב פרץ משפט מעורר השראה: תמיד חשבתי שכששלמה המלך אמר 'עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד', הוא דיבר על זמנים שונים. לראשונה בחיי הבנתי שלעיתים כל הדברים הללו קורים יחד, בו בזמן. החיים הם עסקת חבילה.
בפרשת תזריע מופיעה הלכה מופלאה. הצרעת המקראית היא תופעה רוחנית שמופיעה על הגוף כסימן חיצוני לבעיה פנימית, וחז"ל קישרו אותה בעיקר ללשון הרע.
התורה קובעת שאדם שיש לו כתם לבן של צרעת – טמא. אבל אדם שכל גופו כוסה בצרעת – "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא."
איך זה יכול להיות? כתם קטן מטמא, וגוף שלם מלא צרעת – טהור?
זהו באמת פרדוקס. ועל פרדוקסים מעין אלה כתב הרב קוק: "בכללות העולם, המעשי והרוחני, אין כל רע נמצא כי אם בערכו הבודד, אבל בקיבוץ הכול, הכול הוא טוב ממש… כולו הפך לבן – טהור."
הכתם הלבן הבודד הוא רע כי מסתכלים עליו לבדו, במנותק מהמכלול. אבל כשרואים את הכול ביחד, את כל התמונה, מתגלה שאין כאן רע.
"פיקודי ה' אמת – צדקו יחדיו". הטוב של התורה מתגלה רק כשכל הפרטים מופיעים יחד. ומה שנראה טמא בפני עצמו, נעשה טהור כשהוא מקבל את מקומו כחלק מהמכלול.
בואו נודה על האמת, זה קשה. השבוע אנחנו עוברים מיום השואה ליום הזיכרון ליום העצמאות, אחרי יותר מארבעים יום של מלחמה בתוך מלחמה, ומי מאיתנו באמת מסוגל להכיל את כל זה באותה נשימה?
לצערנו, חצי שנה מאוחר יותר נקבע מותו של סרן דניאל פרץ, על סמך סימנים מהימנים. הפרשה מלמדת שהטהרה היא לא להבין ולא לשפוט כל פרק בנפרד, אלא פשוט להכיל. לראות את התמונה הכוללת, ולהבין שלכל פרט יש מקום מדויק במארג החיים האלוקי.
"כולו הפך לבן – טהור הוא".
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
