יש דברים שכל כוחם הוא בכמה שהם מעטים.
קחו לדוגמה סיר מרק משובח שהרתיחו אותו שעות. הסירו שוב ושוב את הקצף שצף, צמצמו ליטרים שלמים עד שנשארת כמות קטנה של נוזל צלול. קונסומה, קוראים לזה, וכל עומק הטעם דחוס באותן כפות. או קחו גרגר אחד של קפסאיצין טהור, החומר השורף שנמצא בפלפל חריף, עד שצריך למהול טיפה אחת ממנו במיליוני טיפות מים כדי שאפשר יהיה בכלל לגעת בו.
בשניהם חוזר אותו כלל: מעט, אבל מרוכז.
והנה, בפרשת השבוע, התורה מתייחסת לרעיון הזה גם לגבי אומה.
משה מסביר לעם ישראל למה ה' בחר דווקא בהם: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם… כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים". קצת מוזר – נבחרנו כי אנחנו הכי מעט?
רק כמה פרקים קודם, באותה פרשה ממש, אומר משה את ההפך הגמור: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו", ומיד אחריו "וּמִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם". כאן אנחנו מכונים הגוי הגדול הזה.
אז מה אנחנו בעצם, הקטן שבעמים או הגדול שבגויים?
כשרוצים להחמיא למישהו בישראלית, אומרים לו "יצאת גדול". הגדול הוא תמיד השיא, והקטן הוא הזנוח שנשאר בצד. אבל מסתבר שגדוּלה היא לא רק עניין של כמות, ולפעמים כדי לצאת גדול צריך קודם לצאת קטן – תמצית מזוקקת.
הרמב"ם מתאר (פרק א' בהלכות עבודה זרה) איך העם העברי נולד כתוצר של זיקוק. פעם, בראשית האנושות, כולם ידעו את ה'. אך בהדרגה זה הלך ונמחק ונעכר, דור אחר דור, עד שכמעט אבדה האמונה מן העולם: "כמעט קט היה העיקר ששתל אברהם – נעקר". אך אברהם ריכז את הידיעה מחדש, "שתל בליבם העיקר הגדול הזה", והוריש אותה ליצחק, ויצחק ליעקב. ובדרך, בדיוק כמו בקונסומה, מה שהיה עכור – הוסר.
יעקב כבר "לימד בניו כולם", ואיש מהם לא נותר בחוץ. שם נגמר הזיקוק, ומה שנשאר הוא הקונסומה, התמצית הצלולה. וכך קיבלנו "נעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'".
גם הרב קוק ציין כי "כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש". תמצית כל המציאות, כי כל האנושות דחוסה בתוך העם הקטן הזה.
אז מה עושים עם זה? במשל, תמצית לעולם אינה עומדת לעצמה. הקונסומה מרוכז מדי כדי לאוכלו כך, צריך לתת רק מעט ממנו בתבשיל בשביל הטעם.
אף אחד לא יכול לאכול את החומר הפעיל של הפלפל כשהוא טהור, צריך לאכול אותו עם משהו.
מכאן שהתמצית לעולם לא נמדדת בכמות, אלא בכמה היא נותנת למי שסביבה, בהשפעה שלה על האחרים. זה התפקיד שלה.
אולי זה נכון גם לגבי עם ישראל. לא נועדנו להיות רבים, נועדנו להיות מרוכזים. הגדולה שלנו היא במיעוט שלנו. וכמו שטיפה אחת של תמצית מרוכזת נותנת טעם לסיר שלם, גם לנו יש תפקיד זהה לכל העולם.
שבת שלום,
דרור יהב
לעילוי נשמת אבי מורי מנחם בן חיים הלוי ז"ל
הצטרפו לסוכרייה לשבת
