בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, התעורר יאיר מירון לקול אזעקות בביתו בתל אביב. בערך שעה אחר כך הגיעה הודעה ממפקד הצוות שלו באמ״ן: אירוע אמת, בואו מיד.
הוא עלה על מדים ודהר לבסיס. אך כשהגיע, לא היה חמ״ל, לא היו הרשאות למחשב, אפילו כיסאות היה צריך להשיג. מערכות המידע לא עבדו, ובניסיון להבין מה קורה עשו המילואימניקים מעשה שאיש מודיעין לעולם לא עושה: הם הכניסו טלפונים סלולריים לחדר המבצעי, והתחילו לאסוף סרטונים שחמאס העלה לרשת.
בספרו המצוין "מתיר אסורים", רומן אמיתי-בדיוני המבוסס על הימים האלה, מתאר מירון קצין שפותח מחברת ומקריא דיווחים על חטופים שעדיין אי אפשר לאמת: שריונרים. חיילות. אמא ושני ילדיה. אישה מבוגרת. פועלים מתאילנד. תאומות בנות שלוש…
המילואימניקים מביטים זה בזה ומתחילים להבין שמדובר על אחד מאירועי החטיפה הגדולים בהיסטוריה.
בימים הבאים ניסה הצוות לדעת הכול על כל חטוף: היכן הוא מוחזק, מי מחזיק בו, מה מצבו בגוף ובנפש והאם הועבר ממקום למקום. בדרך כלל, הסביר מירון, אנשי מודיעין חוקרים את מי שרוצה להרוג אותנו, ״ופתאום אתה חוקר ואוסף מודיעין על האחים שלך״.
הם התעכבו על כל פרט כי בתוך האסון העצום הזה, היה צריך לראות כל אחד, להבין מה עובר עליו ומה אפשר לעשות למענו.
כשקראתי את הדברים, חשבתי על יום כיפור.
ליתר דיוק, על המילים שאנחנו עומדים לומר בפיוט ״ונתנה תוקף״:
״וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן, כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ, כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי״.
הפיוט מתאר דימוי של צאן: כולנו עוברים תחת השבט, והרועה מחליט מי לחיים ומי – …
הדימוי של ישראל כצאן חוזר פעמים רבות בתנ"ך: ״ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר״, ״וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ״, וביום כיפור גם נוסיף ״אָנוּ צֹאנֶךָ וְאַתָּה רוֹעֵנוּ״.
יש בזה משהו מרגיע – מישהו אחראי עלינו, דואג לכל צרכינו.
אבל בואו נודה על האמת: להיות כבשה זו לא מחמאה גדולה. היא הולכת אחרי מי שלפניה, היא לא בוחרת לאן, ואין לה שום הגנה. מאותו דימוי בדיוק נולד גם הביטוי ״נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה״, מה שקורה כשהכבשה לא בוחרת את גורלה.
אז מה פירוש "כבקרת רועה עדרו"?
האם הרועה מבקר את הצאן כדי להחליט מי תמשיך לחיות ומי תצא לשחיטה? לפי זה, יום כיפור אמור להיות יום של יראה ופחד, כי "מי יחיה ומי ימות".
אך למדתי מהרב בניום רוזנצוויג זצ״ל שכדי להבין את המילים האלה, צריך לחזור למקום שממנו נלקחו.
הנביא יחזקאל יושב בגלות בבבל, כשמגיע אליו פליט מירושלים עם שתי מילים: ״הֻכְּתָה הָעִיר״.
ירושלים חרבה, והעם גולה ומתפזר.
בתוך האסון הזה יוצאת נבואה חריפה נגד "רועי ישראל", אותם מנהיגים שהיו אמורים לשמור על העם בגלות, אך דאגו בעיקר לעצמם: "אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ… הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ".
כרועים לא-נאמנים הם לא חיזקו את החלשים, לא דאגו לחולים ולא חיפשו את מי שהלך לאיבוד. התוצאה הייתה עדר מפוזר שאין מי שידאג לו: ״וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ״.
אם כך, אומר הקב״ה, אני אהיה האחראי.
״הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים. כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ… כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי, וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל״.
ומיד הוא מפרט כיצד ידאג לאותן כבשים תועות: ״אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק״.
"בקרת" הרועה איננה חיפוש חסרונות ופגמים כדי להוציא לשחיטה, אלא ביקור כמו ביקור חולים.
הרועה מתעכב על כל כבשה מפני שהוא אחראי לה: מחפש את האובדת, חובש את הפצועה ומחזק את החלשה. אף אחת לא נעלמת בתוך העדר.
וכך אפשר לשמוע גם את המילים "וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי": בתוך מעמד הדין יש מבט שמבחין בכל אחד ודואג לו.
יום כיפור הוא יום דין. עוברים בו על כל מה שעשינו ועל כל מה שהסתרנו, ואנחנו עומדים שם חשופים לגמרי. זה מפחיד, ובצדק.
אבל הרועה, שבודק את כבשיו אחת אחת, אינו מחפש במה להאשים אותה. הוא מחפש איפה היא שבורה, כדי לרפא.
הבנה זו מאפשרת להפסיק להסתתר. אפשר להתמסר לידיים שבודקות אותנו, באהבה.
כי כמו במקרה של חמ"ל החטופים, לעיתים מי שרוצה לדעת עלינו את כל הפרטים, רוצה לעזור לנו לצאת מחושך לאור.
שבת שלום וגמר חתימה טובה,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי
