הפחד הגדול ביותר בחיים שלנו הוא השיעמום. אנחנו עושים הכל כדי להימנע ממנו – קוראים מיילים ברמזור, עונים להודעות בשיעור, גולשים לאתרים שבכלל לא מעניינים אותנו כשחבר יוצא לרגע מהחדר. כמובן, הצורך לברוח מעצמנו איננו חדש. כל תרבות הבידור נועדה להשיג בדיוק את זה – לגרום לנו להתבדר, להתפזר ברוח במקום להיות חדים וממוקדים. העברית אפילו מצאה לתחושה הזו ביטוי קולע – כשרוצים להעביר את הזמן במשהו נעים קוראים לזה "לבלות", כמו נעליים שמתבלות ונקרעות עם הזמן.
בואו נסתכל לשיעמום בעיניים. נדבר עליו, נכיר בו, נראה אותו כשהוא שם. אם הקדוש ברוך הוא ברא אותו הרי שיש לו תכלית, אבל מה היא?
ראשית, צריך לדעת שיש מחיר לחוסר היכולת שלנו להשתעמם. מנאש זומורודי, מחברת הספר Bored and Brilliant ('משתעמם ומבריק'), טוענת שלשיעמום יש חלק מכריע בתהליכי היצירה ופתרון הבעיות במוח שלנו. כשאנחנו אף פעם לא משועממים, אנחנו למעשה פוגעים ביכולת שלנו לחשוב יצירתית. לדברי זומורודי, בזמן שיעמום מתעוררת במוח שלנו רשת שנקראת 'מצב ברירת המחדל' שמתרחש רק בזמן פעולות מונוטוניות, או אפילו ללא פעילות כלל. וכך היא אומרת: "יש מדענים שקוראים למצב הזה 'רשת הדמיון', משום שכאשר הגוף עובר למצב של טייס אוטומטי – למשל מקפל את הכביסה או נוסע לעבודה – המוח עסוק ביצירת קשרים בין רעיונות שונים ומוצא פתרונות לבעיות מציקות".
בשלב הזה נכנסת לפעולה תופעה שהיא מכנה 'תכנון עצמי' – אנחנו מתבוננים על מה שקורה בחיינו, מקטלגים את האירועים והרגשות השונים ומפנים תשומת לב לרגעים הגדולים. "הסיפור האישי עוזר לנו להציב מטרות עתידיות ולתכנן את הצעדים הדרושים לביצוען", היא אומרת, "אבל אי אפשר לנצל את כוח המוח אם אתה כל הזמן מקיש על המסך". מסתבר שכשאנחנו לא עושים כלום, אנחנו עושים הרבה.
חלון אל הנצח
אבל מה הוא בעצם שיעמום? אנדריאס אלפידורו, פרופ' לפילוסופיה מארה"ב, כותב כי השיעמום הוא מעין אזעקה פנימית שמתריעה בפנינו על כך שמשהו לא בסדר. "חוויית השיעמום השלילית והמעיקה מדרבנת אותנו – אולי אפילו דוחפת אותנו – לחפש מצב שונה, כזה שנראה משמעותי או מעניין יותר, בדיוק כמו שכאב חד מדרבן אותנו להפסיק לדחוף סיכות לגופנו" .
המשורר יוסף ברודסקי, זוכה פרס נובל לספרות, אמר שהשיעמום הוא "חלון לנצחיותו של הזמן". הוא מאפשר לנו לראות את חיינו בפרספקטיבה נכונה ומביא אותנו לדיוק וענווה. וככל שאתה לומד על מקומך באמת, כך מתחדדות אצלך תחושות החמלה. בתחושות השקטות האלה מתרחשות חוויות שאינן יכולות להתרחש בשום צורה אחרת, בין היתר דברים שכלל איננו יכולים לצפות מראש. הבריחה מן השיעמום בעצם גורעת מאיתנו אפשרויות והזדמנויות להגיע לתובנות ומצבים חדשים שכלל לא יכולנו להעלות בדעתנו קודם לכן.
יפה, נכון? אבל אם זה כך, למה אנחנו כל כך נלחמים בשיעמום? בקרב בין חוסר הנעימות שהוא מעורר בנו ובין התבוננות על נצחיות הזמן, די ברור מי מנצח. סדר היום שלנו מובנה מראש, הפעילויות מתקתקות, אחר הצהריים מתמלא בחוגים, והמשפט שממנו חרד כל הורה (ובמיוחד בחופש הגדול) הוא: "אמא, משעמם לי!!!" אני מכיר אנשים שאפילו את החופשות שלהם דוחסים באטרקציות ברצף, רק כדי שלא יגיעו לרגע הזה שבו לא יידעו מה עושים עכשיו. הזמינות של הסמארטפונים ביטלה את השיעמום מן העולם, אפילו כשמחכים לאוטובוס.
מה מתחבא שם
לדעתי, דווקא מהעולם היהודי צריכה לצאת בשורה בנוגע לשיעמום. נדמה לי שכל עוד אנחנו מנסים לפתור את בעיית הטכנולוגיה ותרבות הפנאי בהגבלת שעות, סינוני תוכן, חסימת אתרים, השבתת התרעות ועוד שיטות עבודה (שכולן ללא עוררין חשובות מאוד) אנחנו נשארים ברובד החיצוני. אם אנחנו רוצים להתמודד באמת עם תחושת השיעמום, עלינו להיכנס פנימה לתוכו.
מצד אחד, חכמינו אמרו "בטלה מביאה לידי שעמום" (כתובות נט:), ורש"י מסביר מהו שיעמום? "שגעון"! מחלת עצבנות המוכרת לנו היטב… הבטלה נחשבת לדבר מסוכן מכיוון שחוסר מעש מוביל לדברים לא טובים. שמירת השבת של היהודים נחשבה בעולם העתיק לדבר מגונה מאוד מפני ה'התבטלות' שבה, ואפילו פרעה אמר על בני ישראל "נרפים הם" מפני שביקשו לצאת לחופשה קצרה במדבר. אבל אם הבטלה מסוכנת כל כך, מדוע התורה עצמה מצווה עלינו לשבות בשבת וחג, ואפילו מנחה לשבות מעבודה חקלאית, שיא הבטלה, למשך שנה שלמה כל שבע שנים?
שיעמום שטחי או פעיל?
כדי להבין את העניין נביא דוגמה מתחום אחר. מומחים לתקשורת בין־אישית מדברים על כך שיש שני סוגים של הקשבה. יש הקשבה שבה האדם אמנם שומע מה שמדברים אליו אבל למעשה הוא לא נוכח, ראשו עסוק בדברים אחרים והוא בכלל לא מרוכז במה שאומרים לו. הקשבה ברמה נמוכה כזו היא שטחית ואינה מייצרת תקשורת איכותית. לעומת זאת ישנה "הקשבה פעילה", שבה אף על פי שהאדם נראה פסיבי, שהרי הוא בסך הכל שומע ולא מפגין מאמץ כלשהו, למעשה הוא נמצא בפעילות מאוד אינטנסיבית של הקשבה עמוקה ואיכותית, מזדהה עם הזולת ומפגין כלפיו אמפטיה. הקשבה כזו יוצרת תקשורת איכותית שמובילה לקשר יותר חזק ואיכותי.
באותו אופן אפשר לומר שיש שני סוגים של שיעמום. יש שיעמום 'רגיל', שטחי, שממנו חששו חז"ל מפני שבו האדם עלול להגיע לשיגעון ועצבנות יתר. במצב כזה אכן רצוי שהאדם יעסיק את עצמו, ועדיף שזה יהיה בדברים שמוסיפים ערך לעצמו ולעולם: לימוד תורה, חסד, פרנסה וכדומה. מצד שני יש 'שיעמום פעיל' ומודע, שבו אף על פי שלכאורה לא קורה כלום, בעצם קורה בו הרבה. אם האדם לומד להתיידד עם השיעמום הזה ומפסיק לפחד ממנו, יכולים לקרות בו המון דברים מרתקים, יצירתיים, מעשירים ומעוררי עניין. אלא שהחידושים האלה הם נימים דקים שבנפש, שקשה לשים אליהם לב מיד. הם לא מגרים ומפתים כמו אטרקציות אחרות, גם לא משכיחים את צרות היום־יום ולא מוחשיים כל כך. צריך עדינות וקשב ומיומנות כדי להרגיש בהם, אבל הנימים הדקים הללו הם הלב והמהות והתכלית של האדם – הם מה שמאפשר את פאר היצירה האנושית, והם שמעשירים את חיינו בעושר שאין כדוגמתו. אם לא נדע להשתעמם, איך נדע למצוא אותם בתוכנו?
בעקבות קריאת הטורים של 'דור הסמארט' קיבלתי תגובות רבות מקוראים. לבקשתם יצרתי הרצאה ובה המסרים המרכזיים שנגעתי בהם שמתאימה להורים, מורים, בני נוער וקהילות. לפרטים נוספים אפשר לפנות בדוא"ל.
