כשהנכד של הרבי מ'שומרי אמונים' אומר הלל ביום העצמאות ומפרסם קליפ ויראלי ופוסטים בפייסבוק, הוא לא מעלה על דעתו לשנות את השתייכותו המגזרית או לשנות את לבושו > מנדל ראטה הוא אחד ממסמני שינויי העומק שעובר הציבור החרדי, ויחד עם זה אינו מאמין בהגדרת ה'דתי-לאומי'
אי אפשר שלא להידבק בהתרגשות האוחזת במנדל ראטה (כך כותבים באידיש, אבל קוראים רוֹט) כשהוא מדבר על הארץ. הוא מתאר לי את הפרדסים היפים המקיפים את ביתו באשדוד, את הדגלים המונפים לקראת "היום הגדול והנורא" – יום העצמאות, ומשבח שוב ושוב את האוויר הצח והנפלא של ארץ ישראל.
בתחילת השיחה הוא מוכרח לספר על אירוע חשוב שקרה לו: "היום אחר הצהרים הלכתי לפרדס הסמוך לברך ברכת האילנות. הבן איש חי חיבר תפילה יפה שאומרים אחרי הברכה, שבה הוא מצטט פסוקים שעוסקים בשבחה של הארץ. אחד מהם הוא 'ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פריים'. זה כל כך ריגש אותי. אני פה במזרח אשדוד, מוקף שדות ופרדסים נפלאים, ורואה במו עיניי איך הפסוקים האלה מתגשמים". רק דבר אחד הפריע לו: "היה משהו ששיניתי בנוסח, כי אומרים 'אלוקינו ואלוקי אבותינו, יהי רצון שתעלנו בשמחה לארצנו', והנה אנחנו כבר עלינו לארץ. נכון שאומרים נוסח דומה גם בתפילה, אבל זה לא נוסח מחייב של חז"ל, ומותר לשנות אותו. הבן איש חי הרי חיבר את התפילה הזו כשהיה בבגדד, אבל מאז התחיל פה משהו גדול ואני מתפלל שבעזרת השם נזכה להמשיך בו".
המשפטים האלה נשמעים כאילו הם יוצאים מפיו של בוגר ישיבת 'מרכז הרב' או קצין צה"ל ציוני במיוחד. אבל הם מעניינים בצורה יוצאת דופן כשאומר אותם הנין של רבי אהרן ראטה, האדמו"ר מ'שומר אמונים' ואחד הסמלים המובהקים והשמרנים ביותר של אנשי הישוב הישן בירושלים. מנדל יודע שהוא עבר מהפך, ועוד נרחיב עליו, אבל הוא נשאר עם הלבוש החסידי, שומר אמונים לרוח של 'שומר אמונים' ומבקש ליצוק לתוכה תוכן חדש ומרענן שהוא אוסף בשיטוטיו הרבים בין המגזרים השונים בישראל.
סבא התרגש מהשוטר היהודי
בציבור אתם נחשבים לחסידות קיצונית.
"בוא נעשה סדר: סבא רבא שלי, רבי אהרן ראטה המכונה 'רבי אהרל׳ע', נפטר שנה לפני קום המדינה. היו לו בן ובת, כשהבן המשיך את דרכו וחתנו נעשה האדמו"ר מתולדות אהרן. אותו חתן למד בסאטמר והיה קנאי, בעוד שסבא שלי היה תלמידו של רבי אהרן מבעלז, שלא היה קנאי בכלל אלא אדם נוח ונעים לבריות, עם רוח של פתיחות מסוימת ומליץ זכות על כל יהודי. בעולם, סבא-רבא שלי מוכר גם הוא כקנאי, למרות שבכל הספרים שלו אין מילה אחת נגד ציונות. הוא אמנם דיבר הרבה נגד פריצוּת, ויש מקום אחד בו הוא כתב שהוא לא מוכן לדבר עברית. יש שרוצים להביא זאת כראיה לקנאותו, אבל הוא לא אמר זאת בגלל ההתנגדות לציונים אלא בגלל שהוא לא הבין, איך אפשר לדבר דברי חול בשפה כל כך קדושה? הוא היה אדם מאוד שמרן שהקפיד מאוד על צניעות ועל הלבושים המסורתיים, אבל בכלל לא התייחס לסוגיית הציונות וכמובן שלא למדינה, שטרם קמה בימיו.
"סבא-רבא ברח מאירופה לפני השואה יחד עם בנו, סבא שלי, שהיה בן חמש עשרה. כשהגיעו לארץ בתרצ"ט (1939) הם ירדו מהאוניה וראו שוטר עברי, ואז האדמו"ר לקח את בנו ואמר: 'בוא תראה, הנה שוטר יהודי!', זו היתה בשבילו הפתעה גדולה ומרגשת.
לא מזמן ביקרתי בכותל וניגש אלי שוטר דתי. התחלנו לדבר, סיפרתי לו שאני הנין של רבי אהרן ראטה וסיפרתי לו את הסיפור. שוחחנו קצת ובסוף אמרתי לו: 'יש התפתחות בעלילה – סבא רבא שלי התפעל מכך שפגש שוטר יהודי של המשטרה הבריטית בנמל, והנין שלו כבר פוגש שוטר דתי של משטרת ישראל בכותל…' לא יאמן מה שקורה פה. כל העמדות הגבוהות מאוישות על ידי אנשים דתיים, ועוד מעט אני מניח שיהיה ראש ממשלה עם כיפה. החלום הולך ומתגשם לנגד עינינו, עכשיו רק צריך להוסיף לזה תורה".
מסתבר שהחזות האנטי-לאומית של החסידות, לפחות אצל הדור הקודם, היתה חיצונית בלבד. "סבא שלי, רבי אברהם חיים משומרי אמונים, בעל ה'חוקי חיים', היה איש ימין מובהק. יש ביטויים שלו שאני לא יכול להגיד מרוב חריפותם, כי הוא היה אדם מאוד לאומי. אם היית שואל אותו על ציונות הוא לא היה עונה לך כך, אבל הוא בהחלט ראה תהליך גאולי. לאחי הבכור יש זכרון מדהים והוא אומר שפעם הוא היה אצל סבא בטיש בשבת בצהרים. בדרך כלל זו היתה שעה שבה הוא היה קצת יותר משוחרר ופתוח, והוא אמר לחסידים: 'אני לא מפחד להגיד את האמת, זו אתחלתא דגאולה'. יותר לא שמענו ביטוי כזה, אבל כנראה כך הוא חשב. הוא דיבר ממש כמו איש ימין: גאולה, ניסים, עם ישראל חוזר לארצו. הוא היה מקלל את נשיאי ארה"ב שלא הרשו לבנות במזרח ירושלים וביהודה ושומרון בכינויים מעליבים וממציא להם גימטריות יצירתיות. כנראה שאם הוא היה חי בתקופת טראמפ, הוא היה ממציא עליו גימטריות אחרות…
"לפני ההתנתקות סבא שלי הביע התנגדות בקולי קולות יחד עם עוד כמה אדמו"רים בודדים, וגם בתקופת אוסלו הוא היה מדבר נגד אלה שרוצים למסור חלקים מהארץ. הוא לא למד ולא הכיר את הרב קוק, והעניין של ארץ ישראל לא בא אצלו מתוך פתיחות לציונות, אלא מתוך לימוד תנ"ך וזוהר".
קלטת של הרב קרליבך עד כניסת השבת
הדרך שלך די שונה מצורת החינוך שגדלת בה.
"אני מחובר לציבורים שונים, לא רק מהצד הלאומי, בגלל שאני מחפש ביטוי יותר בריא לנפש ולמחשבה. סבא שלי לא היה כזה, למרות שהיתה לו חיבה לציבור הדתי-לאומי כשהם הגיעו אליו. פעם הגיע אליו בחור, בן של אחד הרבנים הידועים בציבור הדתי-לאומי. אני נכנסתי אחריו וסבא סיפר לי שהוא מאוד התפעל מהדיבור הכן של אותו בחור, מעבודת ה' בגובה העיניים. הוא קרא לו 'נשמה גדולה'. אחר כך נכנסו עוד בחורים כדי לקבל ממנו ברכה, ומסתבר שלכל אחד מהם הוא סיפר על הבחור המיוחד שהיה אצלו… מבחינתו הם היו נשמות מיוחדות שגדלו במקום הלא נכון. הוא לא הזדהה עם הציבור הזה, אבל זיהה בהם משהו מיוחד. הוא לא ידע להסביר איך בציבור כזה גדלות נשמות כאלה, אבל אחרי שהסתובבתי במקומות האלה מגיל צעיר אני יודע שזה לא 'למרות' אלא 'בגלל'. כשיש נפש בריאה, גם עבודת ה' יכולה להיות בריאה. בגלל שהם בנו נפש בריאה, כשהדור הזה נפגש עם החסידות נוצרה אמירה חסידית שכוללת גוף, נפש ונשמה בריאה".
איך היה לגדול כנכד וכבן של אדמו"ר?
"לא קל להיות בן של אדמו"ר, ועוד בחסידות שמרנית ואולטרה-חרדית כמו שבאתי ממנה. כל מה שנשמר סגור אצל חרדים, אצלנו היה עוד יותר סגור. אבא שלי לא יצא איתנו לטיולים, אנחנו היינו היחידים בכיתה שלא הלכנו לבריכה, אפילו שהיא בהפרדה, וגם לא שחיתי מימי. כשהייתי ילד אבא הלך איתי פעם ברחוב ואמר לי: 'אם לא תשמור על העיניים שלך פה, הנשמה שלך תישרף מיד'. וזה היה ברחוב רבי עקיבא בבני ברק… בכלל, בחסידות מתרגלים שלא שואלים יותר מדי שאלות. החינוך סגור, ובכל זאת אני מודה על כך לה' במידה מסוימת. אני מאמין שכל אחד, איפה שהוא נולד – זה מה שהוא היה אמור לעבור. איני יודע אם אתן לילדיי חינוך סגור שכזה, אבל אני כן מקוה לגדל אותם על היסודות של צניעות ושמירת עיניים.
"אולי בגלל שיש לי נפש כה רומנטית ורגישה זה בדיוק מה שהייתי צריך, זה שמר עלי. מצד שני, כשאתה כל כך שמרני וסגור זה סוגר אותך מבחינה הרמטית, לא רק בתחום של יראת שמיים אלא גם בשאר התחומים. כשאתה לא אוהב את העולם, אתה לא אוהב אנשים, ואפילו את עצמך אתה לא אוהב. אם כשאדם מתעלה בקדושה זה גורם לו לשנוא את החיים, משהו כאן לא תקין. ריבונו של עולם רוצה שנהיה קדושים בלי להתפשר, ועם זאת שנהיה מלאים אהבה לחיים, לעולם, ליצירה, למרחב. הנוסח של ברכת האילנות הוא שהם נבראו כדי 'להנות בהם בני אדם', צריך להנות מהעולם, לא רק להתענות. אני לא יכול לומר שזה היה בחסידות שגדלתי בה. מצד אחד, בציבור החסידי יש יותר מושגים של נשמה וקדושה מאשר בציבור הליטאי למשל, ומצד שני החסידים לפעמים חסומים יותר מציבורים אחרים.
"בעקבות כל מיני דברים שקשורים לפוליטיקה פנימית, הייתה תקופה מסוימת כנער שהיינו די מבודדים בחסידות. אז ראיתי שבשם דברים קדושים אנשים עושים דברים לא טובים, פגשתי את הצד הפחות יפה של המסגרת החברתית העוטפת. מעבר לכך, הנפש שלי סקרנית ומחפשת, אבל לא היתה אצלנו תחושת שחרור וחיפוש אמיתי של ה'.
"בגיל חמש עשרה גיליתי את הרב קרליבך. ליד בית הכנסת איצקוביץ' בבני ברק מצאתי חנות שמכרה קלטת עם מוזיקה שלו – אפילו לא שירים, רק ניגונים. לא ידעתי בכלל מה זה, אבל רציתי לשמוע. הכנסתי 'דיסקמן' הביתה, זה היה כמו להכניס עבודה זרה, כי אצלנו לא מכניסים הביתה שום דבר 'מודרני'. עד אז לא הכרתי שום מוזיקה חוץ מניגונים חסידיים מסוימים שהיו די כבדים ושמרניים. אבל כששמעתי את הרב קרליבך – בום! זה היה ביום חמישי בערב, שמעתי את הקלטת כל הלילה וכל הבוקר שלמחרת עד חמש דקות לפני שבת. הרגשתי תנועה חדשה בנפש, המנגינות נכנסו אלי כאילו אלפיים שנה חיפשתי את הניגונים האבודים האלה. התחלתי לברר מי זה קרליבך ונהייתי חסיד שרוף שלו, קראתי את כל הספרים שלו ואת הסיפורים עליו. לפני כמה שנים הייתי באמריקה, ופגשתי בחור חרדי שהתרחק מהדרך. היה לו קשה עם הממסד, ופתאום הוא מוציא לי ספר של הרב קרליבך, 'פתחו שערי הלב', מניח עליו את היד במין מגע של קדושה ואומר לי: 'אני כבר לא יודע במה אני מאמין, אבל אם יש יהדות – זה זה…' ללא ספק, שתי הדמויות שהכי השפיעו עלי הם סבא שלי, איש הקדושה והפרישות, והרב קרליבך, איש האהבה והחמלה".
פעם ראשונה בחברון
"עד גיל עשרים הייתי בחור מאוד מופנם, גם במשפחה כבר סימנו אותי כ'עוף מוזר', ציפו ממני לדברים אחרים. בשנים האלה הסתובבתי בכל מיני מקומות, בגבעות, בישיבות דתיות לאומיות. בהדרגה אימצתי חלק מתפיסת העולם שראיתי בשדות אחרים, הבנתי שיש דברים שיש לציבור שלנו ויש דברים שאין לנו ואנחנו צריכים להשלים, שיום יבוא ונצטרך לצאת לעולם ולהביא דרך אחרת. את זה החלטתי כבר בגיל עשרים, והתחלתי להוציא עלונים בישיבה שלנו. קניתי גיטרה, התחלתי להעביר קומזיצים לבחורים. זה היה מאוד קשה להורים, אבל כבר הייתי בחור מספיק מבוגר מכדי שיאסרו עלי.
"כשהתחלתי עם העלונים נסעתי לראשונה בחיי לחברון לשבת חיי שרה, רוב השבת הייתי במערה והתפללתי – 'ריבונו של עולם, אם אני צריך לצאת ולהביא אמירה שונה למרות שזה אומר ללכת נגד כל המערכת, תעזור לי!'. כשיצאה השבת הלכתי ברגל לקרית ארבע. בדרך ארב לי ערבי בפינת רחוב, נתן לי אגרוף ענק ובמזל עצר לי רכב עם כמה חבר'ה שאספו אותי. כשבאתי הביתה, סיפרתי לאבא שערבי התנפל עלי, והוא אמר לי שמקובל מסבי הגדול, רבי שלמה מזוויהל, שכשיהודי חוזר מהכותל או מחברון וחוטף מכה מערבי, סימן שתפילותיו התקבלו. כמובן, לא סיפרתי לאבא על מה התפללתי שם במערה…
"העלון שכתבתי בעברית מודרנית יחסית זכה לתפוצה נרחבת. היו תומכים והיו מתנגדים, אבל אחרי שנתיים כתבתי מאמר אחד שהלך כנראה רחוק מדי לדעת כמה אנשים. כתבתי על ההיפים ועל כך שגם אנחנו צריכים חוויות רוחניות, וזה גרם לפיצוץ. עשו לי משפט גדול בישיבה והחליטו לזרוק אותי.
"התארסתי והתחתנתי די מהר לאחר מכן אבל זה היה מהסיבות הלא נכונות, ולא הצליח. אחרי כמה חודשים התגרשנו, נסעתי לארה"ב, חזרתי וקניתי לי סמרטפון. התחלתי להפיץ מסרים ברשת, כתבתי שירים ואפילו צילמנו קליפ על חוף הים. אנשים לא מבינים עד כמה זה היה חדשני אז, וזה קרה רק לפני כמה שנים. הציבור החסידי מאוד משתנה. אתה יודע מה היה השנה הלהיט הגדול בקרב הציבור החסידי בארה"ב בתור מתנה לאפיקומן? גיטרה! עד לפני כמה שנים רק לומר את המילה 'גיטרה' היה כמו לומר מילה גסה, והיום יש מודעות שמציגות את האבא קונה גיטרה לבנו. אנשים לא מבינים עד כמה הציבור החרדי משתנה ובאיזו מהירות זה קורה.
"הקליפ הרשמי של קומזיץ עם בחורים על חוף הים הלך ותפס מאוד מאוד. אני לא מבין מה כל כך חדשני בזה, הלא זה בדיוק מה שהבעל שם טוב עשה כשהוא הלך לכפרים של אז. על מה נראה לנו שהוא דיבר עם היהודים הפשוטים, 'קצות החושן'? המציאות רחוקה מהסיפורים הרומנטים שמספרים, בסך הכל הם היו אנשים די רחוקים מיהדות. פשוטי העם בקושי ידעו לדבר עברית, הם שמרו שבת ועשו קידוש אבל ברמה די בסיסית. הבעל שם טוב הלך לטבע, התחבר לאנשים, קירב אותם ליהדות, ומה שאנחנו עושים זה פשוט חזרה ליסודות הראשונים של החסידות".
ואז הגיע מנחה
"כמה חודשים אחרי זה צילמנו את הקליפ של 'מנחה', שיר שכתבתי באידיש. רציתי לצלם עיירה מזרח אירופאית, ומצאנו באוקראינה אתר שמיועד לצילום סרטים שיש בו גם סט של עיירה טיפוסית. זה עלה המון כסף אבל פחות ממה שהיה עולה לצלם בארץ. שנה שלמה התאמצתי לגייס כסף עד שכמה יהודים עזרו לי. הקליפ עלה ליוטיוב ומאוד הצליח, עד היום יש לו כמעט מיליון צפיות. אבל הרף הגבוה שהצבתי בו גרם לכך שמאז לא הוצאתי שום שיר… אני מקוה שבתקופה הקרובה יהיו עוד שירים ועוד קליפים".
בין השיטין, אתה נשמע קצת כמו לוביסט של הציבור הדתי לאומי.
"אני מאוד מחובר לציבור הזה ורואה בו דברים גדולים. העולם החרדי והחסידי נראה מאוד יפה, אבל לפעמים הוא קצת חלול מתוכן. אין עומק, אין כנות. אני אומר לכל מיני אנשים שלא שייכים לחסידות שבאים לטישים – 'דעו לכם שמה שאתם חווים שם יותר חזק ממה שהחסידים חווים… אל תהיו לי חרדים', אבל לפעמים הם לא יודעים להעריך את מה שהם. חבל. תישארו כמו שאתם, כמו שאני נשארתי עם הלבוש שלי. אם הייתי עובר לכיפה סרוגה מה הייתי מרוויח מזה? אנחנו צריכים אתכם. צריך להבין שבציבור החרדי, כמה שאני מעריך אותו ויש לו באמת מעלות רבות, לא מחנכים מספיק לחשיבה עצמאית, ביקורתית, מפותחת. הרבה תלוי ועומד על הלחץ החברתי, שצריך ללכת עם הזרם. יש בזה משהו חזק ואפילו חיובי, אבל גם הרבה חוסר כנות ורדידות.
ובציבור הדתי-לאומי הכל מושלם?
"נכון, לא הכל פשוט, והציבור שילם מחירים כבדים על הפתיחות שלו. לא מזמן שמעתי שיחה ארוכה שמסר הרב יהושע שפירא מישיבת רמת גן בנושא 'הציונות הדתית לאן'. הוא אומר שם: אנחנו צריכים חשבון נפש. בציבור החרדי יש עד עשרה אחוזי נשירה, ובציבור הדתי לאומי – חמישים! זו קטסטרופה, איפה טעינו?! המסקנה שלו היא שהציבור המקורי של תלמידי הרב קוק באו מבתים של תורה, והחלק שהיה חסר להם הוא החיבור לחיים והעניין הלאומי. אבל לדור הצעיר כבר אין את הבסיס הברור של תורה, אצלם הפן הלאומי חזק יותר מהפן התורני, ולכן החלק של חיבור לארץ וחיבור לחיים נוטה לתפוס חלק יותר גדול ממה שהוא אמור.
"אני מזדהה עם האמירה שאין זהות דתית-לאומית, אלא רק זהות תורנית. האם לאום איננו חלק מהדת? אם אתה מגדיר את עצמך בתור דתי-לאומי, גם דתי וגם לאומי, בשלב מסוים הילד שלך ירגיש שהוא צריך לבחור. אבל אם אני תורני ואין לי עוד ערך חוץ מהתורה, אותה תורה אומרת שיש לי גם לאום. המסקנה היא שצריך להביא אמירה חזקה ומהותית, שהזהות שלנו תהיה רק תורנית.
"באותה שיחה של הרב שפירא היה עוד דבר מעניין. הוא אמר שיש שני אנשים מהציבור החרדי שקוראים להם ראטה למרות שאין ביניהם קשר משפחתי: הרב יואל ראטה (ראש ישיבת תפארת התורה בארה"ב, משפיע ברסלב שעוסק בקירוב צעירים וזוכה להצלחה גדולה, ד.י), ואני. הוא אמר שיש לשנינו חידוש גדול, שאנחנו ניצנים של תנועה בציבור החרדי, אבל יחד עם זאת שאנחנו עלולים להביא לקטסטרופה בציבור שלנו, כי אין לנו הניסיון של הרבנים בציבור הדתי-לאומי. הוא אמר שאנחנו מתלהבים ממשהו שגילינו וקופצים עליו בלי להכיר את המחיר שלו: חילון, בלבול, ירידה בקדושה. הרבנים שלהם כבר יודעים שהחלק של החיבור לחיים נוטה להשמין, ולהם יש נסיון של שבעים שנה איך לנהל את זה נכון.
"זה צרם לי קצת, אז כתבתי על כך פוסט בתגובה: 'הרב שפירא אומר עלינו ביקורת כי הם שילמו את המחיר במשך הרבה מאוד שנים, ופתאום הם רואים אדם חרדי, עם אמירה מאוד דומה לשלהם, בלי שהוא שילם על כך מחיר. המסקנה שלו היא שכנראה גם אצלנו יקרה אותו תהליך. אבל תנוח דעתכם הרב שפירא, מאיפה לדעתך יש לי את כל האמירות האלה? מהישיבה שלך! אני קראתי את כל הספרים שלכם, את העלונים שלכם, התפללתי אצלך בישיבה. אנחנו לקחנו את זה מכם!'. הציבור החרדי-לאומי (חרד"לי) מאוד משפיע על הציבור החרדי, ויש אצלנו תנועה פנימית של פתיחוּת לכיוון הזה. הם שילמו מחיר, אבל עכשיו רואים את הפירות. הם פתחו לנו את הדרך".
אתה שומע עוד קולות כאלה בציבור שלך?
"ודאי, כל הרחוב מתפוצץ מהקולות האלו. אני כותב הרבה בפייסבוק, ואז מגיעים אלי בחורים מחסידויות מאוד סגורות ואומרים לי תודה על הפוסט. זה מגיע מכל מיני מקומות לא צפויים. קולנוע חרדי, תאטרון חרדי – יש דבר כזה. זה בינתים מיועד רק לנשים ובנות, אבל צובר תאוצה בהדרגה. יש תנועה שרוצה להביא את דבר ה' גם מלמטה. מי התחיל את זה? עצם החיבור בין קודש לחול זה הרב קוק. העולם החרדי הלך לכיוון של שמרנות, והיום בזכותו יש גם בו התפתחות".
בבחירות האחרונות לקחת את זה למקום פוליטי. היית אחראי על גיוס מצביעים חרדים ל'עוצמה יהודית'.
"אני לא אדם פוליטי, וזה גם לא הבית הטבעי שלי, כי אני מחשיב מאוד את כל הפלגים. אבל הרגשתי שאני רוצה לתת את שלי בשביל ארץ ישראל. סבא רבא שלי אמר ש'פאליטיק' (פוליטיקה באידיש) זה בגימטריה עמלק. אני לא חושב שזה בהכרח כך – שם מחליטים את הדברים הכי גבוהים, ולכן הוא מושך אליו הכי הרבה קליפות. אם ארץ ישראל היא 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה', ובכנסת מחליטים את ההחלטות הכי חשובות במדינה בקשר אליה, אז הגיע הזמן שיהיה אכפת לנו מהמקום הזה.
"אני לא יכול לומר שהיה סחף חרדי לעבר המפלגה, אבל היה שיח ברחוב. הרגשתי שהציבור יותר נמשך לארץ ישראל ולעם ישראל, מה שלא היה פעם. פעם הסתכלו על הצבא בצורה מאוד גרועה, והיום זה משתנה. העובדה שיש מלחמה נגד חיילים חרדים היא רק בגלל שהמהלך הזה כל כך מצליח".
אגודת ישראל והבית היהודי
מי הרבי שלך?
"אני מחובר מאוד לתורה של הרבי מאיז'ביצא, 'מי השילוח'. הוא היה בהתחלה תלמיד של הרבי מקוצק, אבל פרש משם בגלל שהיתה לו גישה יותר רכה כלפי החיים. במשך כמה שנים נתתי כל שבוע שיעור של חמש דקות עם הגיטרה בספר שלו ופרסמתי את זה בווצאפ. הוא מורה הדרך שלי בכל מיני דברים. למשל, יש לו תפיסה כזו שמאז ומתמיד יש שתי דרכים עיקריות בעם ישראל: שבט יוסף מייצג את התפיסה השמרנית והמתבדלת, ושבט יהודה ובית דוד מייצגים את האנשים שאוהבים להזיז את התפתחות האנושות, ולפעמים קופצים למקומות מסוכנים ולספקות. אומרים שהרב קוק למד הרבה תורות של איז'ביצא, וגם הוא אומר את הרעיון הזה רק הפוך, אצלו יהודה הוא השמרן ויוסף הוא הפתוח…
"על כל פנים, יהודה יורד לתוך החושך, והמדרש אומר שאורו של משיח בא דווקא ממי שיורד למטה, לתוך האתגרים. אבל מה לעשות שיש שם גם לפעמים נפילות ומחירים, כמו של יהודה ותמר, דוד המלך עם בת שבע. במקומות האלה, הגאולה מופיעה בצורה של כיסויים. אבל יבוא יום של 'והיו לאחדים בידיך', שכולם יבינו שזה מתחבר.
"שתי הדרכים הללו קיימות בארץ ישראל. השם הראשון של המפלגה של החרדים היה 'אגודת ישראל', שמייצגת את מלכות ישראל, ושם המפלגה של הדתיים-לאומיים היא 'הבית היהודי', 'עוצמה יהודית' – מלכות יהודה. כל אחד משמר חלק מסוים, וביחד נביא משיח".
דיברת על דתיים וחרדים ולא הזכרת בכלל את החילונים.
"אם הדתיים והחרדים מרכיבים את הנפש, רוח ונשמה של עם ישראל, הרי שהחילונים בנו את החלק של הגוף. יש להם הרבה זכויות, הם אלה שהקימו את המדינה עם עוצמה מדינית, צבאית וכלכלית. הדתיים-לאומיים נכנסו איתם בשותפות, אבל הם אלה שהתחילו הכל.
"אני מופיע עם הגיטרה שלי בעיקר אצל חרדים, אבל גם אצל דתיים ואפילו לחילונים הגעתי. תתפלא לשמוע, אבל הציבור שאני הכי אוהב לשיר לו הם החילונים. למה? כי אני מרגיש שהם הכי פתוחים. עד כמה שזה יישמע הזוי, הם הכי משופשפים רוחנית. אנחנו רגילים לגבולות ולפעמים מגבילים את הנפש בצורה לא נכונה, כי כשאתה עסוק בגבולות קשה לדייק איפה כן ואיפה לא, בגלל הפחד מתרבות קלוקלת. יש לזה מחיר. לחילונים אין את כל הגבולות האלה, הם פתוחים להכל. לפעמים אני מדבר עם נער חילוני, וזה הכי כיף. כל כך פתוח, שיחה כנה, אני יכול לדבר איתו על הכל, הכל נפתח ויש מקום. בכל דבר החילונים שוברים ראשונים את הסטיגמה אבל בצורה שנותנת מקום להכל, הטוב והרע מעורבבים יחד. זה נהיה יותר מבורר בציבור הדתי לאומי, אחר כך החרד"לי, ובסוף מגיע לחרדי. כשאני לפעמים רואה ילד חילוני מדבר על החיים שלו, אני חושב לעצמי: 'איזה ילד חמוד, איזו נפש בריאה', יש להם אמת גדולה.
"הקב"ה לא ברא אותם סתם – אם הוא לא היה חפץ בהם, הוא היה עושה שלא יהיו להם ילדים או משהו דומה. אבל הם הרוב! יש להם תפקיד גדול, הם פותחים את הפתח, ואנחנו באים אחריהם ובוררים ומסננים במסננת אחרי מסננת. יש פוסט מודרניזם, פוסט ציונות, ואני מאמין שבכל דבר יש איזה ניצוץ של קדושה, למרות כל הערבוביה".
אין בזה סכנות?
"בודאי שיש. לא כל אחד יכול להיות קשוב לתרבות המערבית בלי להיפגע, צריך לעשות את זה בזהירות רבה. יש פסוק בתהלים, 'אמר רשע בליבו – אין אלוקים'. הרבי מאיז'ביצא שואל, איך יודע דוד המלך מה נמצא בלב הרשע? והוא עונה שצריך ׳הנפש היקר מישראל׳, כלומר אנשים מיוחדים ומעמיקים שמוכנים להסתכן ולחפש את כל המחשבות הנמצאות בכל הנפשות. יש יחידים שצריכים לדעת הכל, ללמוד הכל, להסתכן ולרתום את הלכי הרוח האלו אל הקדושה. צריך לראות מה חזק היום בכוח הקליפה ולהשתמש עם זה בכוח הקדושה. היום יש אהבה ושוויון – ואנחנו צריכים ללמוד להשתמש בזה בקדושה, בחינוך, במצוות".
מיליון דולר בשביל לעשות סרטים
מה התוכניות לעתיד?
"יש ארבע דרכים להשפיע על אנשים: כתיבה, נאום, מוזיקה והדרך הרביעית שבעיני היא הכי חזקה – קולנוע. כשאדם לוקח מסר מסוים, נאמר לדון לכף זכות, אפשר לכתוב על זה סיפור מרגש, אפשר לתת שיעור או הרצאה, אפשר לכתוב על זה שיר. אבל אם רואים סרט של שעתיים שעשוי בעומק וברגישות, זה כמעט כאילו עברתי את החוויה בעצמי, ויש לזה כוח עצום על הנפש. אם היו לי מאה מיליון דולר הייתי עושה עוד הרבה קליפים ומצלם סרטים. לא האמנתי, אבל כמה אנשים אמרו לי שהקליפ של 'מנחה' החזיר להם את החשק להתפלל מנחה".
מאיפה אתה בכלל מכיר קולנוע?
"ראיתי כמה סרטים, אבל רובו המוחלט של הקולנוע המערבי הוא בעייתי מאוד. שמעתי על סדרה מסוימת שמאוד מצליחה בעולם ורציתי ללמוד ממנה על מקצועיות, כי אחרי הכל אפשר ללמוד מהם איך לכבוש את כל העולם, אבל הבנתי שהיא לא צנועה וברור לי שזה אסור לחלוטין. לא הכל אפשר לרתום. אנחנו צריכים ללמוד לעשות סרטים בקדושה. אמרתי לאנשים במכון המקדש שאם הם יביאו מספיק כסף – אפשר לעשות סרטים מדהימים ולהראות איך בית המקדש הוא המרכז של כל העולם. זה חלום שצריך לעשות אם רוצים לעורר את העולם כולו. אדם שחי את התרבות המערבית התרגל למקצועיות, לאמנות איכותית, והנפש שלו נמשכת לשם. כשהוא רואה שהדתיים נמצאים במקום מוזנח, הוא הולך אחרי הנפש וזה מרחיק אותו מהיהדות. כשהוא רואה תכנים איכותיים ברמה גבוהה, זה מחזיר אותו למקום מדויק ונכון. בגנים שלנו יש זכרונות חזקים – כולנו היינו בהר סיני, בבית המקדש, בשואה. אם נדע להחיות את זה בקולנוע, נעורר את הנימים הרדומים בנשמה פנימה".
יש גם תגובות שליליות?
"ודאי שיש. בזמנו כתבתי בלוג באתר חרדי במשך שנה וחצי. כל שבוע כתבו לי אנשים 'צא טמא ממחננו', 'אל תחלן אותנו'. עשיתי סרטונים של "הדור הצעיר מדבר", קליפ אחד על יום העצמאות וקליפ על יום הזכרון, וכל פעם יש המון ביקורת כלפיי. אני רגיל אליה אבל אני חושב שיחסית, יש אצל החרדים היום הרבה יותר פתיחוּת. הביקורת התמתנה, בהתחלה אנשים כנראה מאוד פחדו מה ייצא ממני – 'עוד מעט הוא יוריד את הפאות ויתחיל ללכת עם ג'ינס', אבל כשהם הבינו שאני עקבי ויש לי תפיסת עולם מסודרת, הם קצת יותר התרככו והבינו. אני מתכנן להוציא את הספר עם הטורים מהבלוג בקרוב. האם אני לא אחטוף? לפני עשר שנים אני מניח שהיו ממש 'שורפים' אותי בממסד על דבר כזה, אבל היום אני מרגיש שזה כבר לא יקרה בצורה כזו דרסטית…
"בשנים האחרונות השיח החרדי השתנה מאוד, יש ביקוש גדול לאמירה אחרת, אנשים רוצים להישאר בתוך המגזר אבל מחפשים יהדות יותר מכילה ומחבקת, שמתייחסת לחיים עצמם, לאקטואליה, שנותנת אמירה אחרת, לא מתנזרת מהעולם. גם בחסידויות הכי קנאיות יש מתחת לפני השטח חשיבה אחרת לגמרי, אבל אני לא אפרט יותר מדי".
"כשאנחנו נשתנה, השערים ייפתחו"
התכנסנו כדי לדבר על יום העצמאות. אתה אומר שלא נגענו בו מספיק, ואני חושב שכל הדיבור שלנו מאוד נוגע אליו גם אם לא דיברנו עליו ישירות. ובכל זאת, לאן הולכת מדינת ישראל?
"יש מחלוקת אצל כל מיני דמוגרפים מה יהיה עם החרדים עוד שלושים שנה. בגלל ריבוי הילודה, יש אנשים שאומרים שתהיה פה מדינת הלכה חרדית. סטטיסטית זה אולי נכון, אבל החרדיות עצמה משתנה מאוד. אצל כולם מתרחש תהליך פנימי עוצמתי מאוד שהולך לגרום לעם ישראל לחזור בתשובה. אני אומר כל הזמן, אנחנו החרדים רק עשרה אחוז, הדתיים לאומיים אחוז דומה. היינו מיעוט בקום המדינה ונשארנו מיעוט. למה? כי האמירה היהודית שלנו לא היתה מספיק מזוקקת. נכון, לא רק אנחנו אשמים, אבל לא הבאנו אמירה מספיק חזקה. יש המון דברים שצריכים להיות יותר בהרחבה, יותר בגדולה, ולא השכלנו לעשות זאת. ברגע שאנחנו נשתנה, השערים ייפתחו.
"אני מסתכל על הר הבית, ופשוט רואה משיח עומד בפתח. אפשר לראות את ההתפתחויות – אפילו המפכ"ל אמר שאם סמוטריץ' יהיה שר, שנה הבאה יהיה פה קורבן פסח… אם יש דיבור כזה, זאת אומרת שאנחנו באמת קרובים. ברור לי שהגאולה תתחיל עם קרבן פסח, כי לפי כל השיטות אפשר להקריב אותו כבר עכשיו. וזה יקרב את כל עם ישראל לתשובה, כי האור הרוחני שייצא מהר הבית יאיר את כל העולם.
"מצד אחד אנחנו רואים טומאה וזימה, אבל צריך להבין שאלה הפרכוסים האחרונים של הסיטרא. כשהחושך מכלה את עצמו, הוא מנסה הכל. התרבות המערבית שברה את כל הגבולות, והגיעה ממש לדור המבול. מצד שני, דווקא מתוך הנפילה הזו הם ישכילו להמיר את הנפילה הזאת לצעקה גדולה ולתשוקה רוחנית. נכנסתי לחנות באשדוד ושאלתי 'איך אתם חילונים חוגגים את חג הפסח?', והם עונים לי 'אנחנו חילונים? מה פתאום!'. יש תנועה חזקה מתוך הנפילה של חזרה לתוך הקדושה, וזה הזמן שאנחנו צריכים לצאת אל העם. כמה חבל שרק חב"ד עושים את זה. אנחנו צריכים עוד מישהו כמו הרבי מלובביץ', כדי שגם חסידים לא חב"דיים ירגישו שהם צריכים לקרב. אתה יודע מה יקרה אם ייצאו חמישים אלף איש לרחוב וכל אחד יקרב רק שני אנשים? זו תהיה מהפכה.
"אני מאוד שמח שעם ישראל קם לתחייה, וביום העצמאות אני אומר הלל – בלי ברכה אמנם – לא רק על כך שקמה המדינה והגוף קם לתחייה, אלא בגלל שאנחנו הולכים ומתקרבים כל יום יותר ויותר לגאולה".
פורסם (בקיצור רב) ב"קרוב אליך", גליון 270
