(קצת ארוך אבל שווה)
"20 הדקות הטובות בחיי. עלינו עד פה בזחילה. נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עליך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך".
המילים האחרונות של יואב מליניב ז"ל, סגן בגדוד 77, נכתבו בכתב יד חלש ומטושטש. את הפתק כתב ברגעים שבין פציעתו האנושה בקרב על מוצב יפתח ב7.10, לבין מותו.
אדם צעיר, באמצע קרב קשה מול מחבלי חמאס, מרגיש שיש לו אולי דקות ספורות. והוא בוחר לשלוף את הפנקס ולכתוב שאלו הדקות הטובות בחייו, ו"אני אוהב אותך". לא צוואה, לא מסר הירואי, רק אהבה פשוטה.
משהו בסיפור הזה נגע בי עמוקות. נדמה לי שיואב, ברגעים האחרונים שלו, הבין משהו עמוק על החיים שלפעמים אנחנו מפספסים ביום-יום.
הפתק האחרון של יואב ע"ה
פרשות השבוע, תזריע-מצורע, כוללות את אחד הפרדוקסים המוזרים ביותר בתורה.
עיקר הפרשות עוסק בנגעי צרעת וסימני טומאה וטהרה. נגע לבן על העור הוא סימן לטומאה. אבל – וזה הפרדוקס – כשהנגע מתפשט ומכסה את כל הגוף, התורה קובעת: "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא".
מה?
קצת לבן? טמא. כולו לבן, טהור?
זה כמו לומר: טיפת רעל אחת בכוס מים יכולה להרוג, אבל כוס מלאה ברעל מבריאה אותך.
מה קורה פה?
שמעתי פעם מהרב בנימין רוזנצוויג זצ"ל הסבר שפתח לי צוהר להבנה עמוקה: הלבן מסמל את המוות. לכן אומרים "חיוור כמו מת". אין בו דם זורם, אין בו חיות. ומכאן מובן המשפט של חז"ל, "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" – כשאתה מבייש מישהו עד שפניו מחווירות, אתה בעצם "הורג" אותו במובן מסוים.
האדום, לעומת זאת, מסמל חיים, זרימה, אנרגיה.
מעניין שאצל הנביא ישעיהו מופיע דימוי הפוך: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".
"שני" הוא צבע אדום, ו"שלג" הוא לבן. כאן החטא הוא האדום, והטוהר הוא לבן. סתירה? לא בהכרח.
תחזיקו ראש, כי תיכף הכל יתחבר.
הגמרא במסכת ברכות שואלת: מה יעשה אדם כשיצר הרע מתגבר עליו? והיא מציעה שורה של פתרונות, בסדר עולה של עוצמה:
1. "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע": יעורר את היצר הטוב להילחם בו
2. אם לא עזר: "יעסוק בתורה"
3. אם עדיין לא עזר: "יקרא קריאת שמע"
4. ואם גם זה לא מועיל: "יזכור לו יום המיתה"
יואב מליניוב ע"ה
ואחרי האפשרות הרביעית, הגמרא שותקת. אין הצעה חמישית.
למה? כי זיכרון יום המיתה הוא הקלף המנצח, ה"ג'וקר". זה בטוח יעבוד.
אז אם זה כל כך יעיל, למה לא להתחיל עם העצה הזו? למה לא פשוט להזכיר לכל אדם שבסוף כולנו מתים, ואז אף אחד לא יחטא?
והתשובה היא, שאף שזה נכון, זו גם מחשבה מסוכנת.
היא מדכאת, משתקת, מנתקת אותנו מהחיים. "אם בסוף כולנו מתים, מה הטעם בכל מה שאנחנו עושים?" ולכן משתמשים בה רק במקרי קיצון.
וכאן מגיע הפרדוקס של הפרשה שמאיר את הכל: האמת היא שזה תלוי. מודעות חלקית למוות — כמו נגע לבן חלקי — היא באמת "טמאה", כי היא מחלישה ומדכאת.
אבל ללא יצר, אין חיים. ללא דחף, אין יצירה.
אז יש לנו דילמה: להתעלם מהמוות זה לחיות בשקר ובשטחיות. אבל לחשוב עליו מידי פעם, בצורה שטחית, זה רק מדכא ומשתק. מה הפתרון?
הנה הפלא: "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא". כשהמודעות למוות מקיפה את האדם לגמרי, כשהיא חודרת לכל תאי נפשו והופכת לחלק בלתי נפרד מהשקפת עולמו — היא הופכת למטהרת!
לא מדובר בדיכאון קיומי, אלא להיפך: בתובנה עמוקה שדווקא הסופיות מעניקה משמעות. הידיעה שהזמן מוגבל הופכת כל רגע ליקר, כל בחירה למשמעותית, כל מעשה אהבה לדחוף.
אני חושב שיואב הבין את זה ברגעיו האחרונים. כשהמוות כיסה את כל ישותו, כל הדברים הלא חשובים התאדו. לכן הוא חשב שאלה עשרים הדקות הטובות בחייו, וכל מה שנשאר היה האמת הטהורה: "אני אוהב אותך". הוא אפילו לא הפנה את זה למישהו ספציפי. ככה פשוט.
ואולי זה הלקח העמוק של הפרשה: המודעות למוות היא כמו אש. היא יכולה לשרוף ולהרוס, אך גם לטהר ולזקק. השאלה היא באיזה מינון ובאיזו דרך אנחנו מכניסים אותה לחיינו.
מודעות חלקית, שטחית, היא "טמאה".
מודעות מלאה, עמוקה, שהופכת חלק מהשקפת העולם שלנו? "טהורה".
ויש בזה גם אתגר: לחיות עם המודעות הזו בלי להישרף ממנה. להשתמש בה ככלי לזיקוק החיים, לא לאובדנם.
יהי זכרו ברוך.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי לקבלת תכנים נוספים
