אחת המצוות המיוחדות בבית המקדש היא "תרומת הדשן" – פינוי המזבח מהאפר שהצטבר משריפת העצים והקורבנות של היום הקודם ('תרומה' מלשון הרמה).
תרומת הדשן הייתה מתבצעת בכל בוקר בשני שלבים: בשלב הראשון היה אחד הכהנים עולה למזבח, אוסף מן האפר, יורד חזרה ומניח אותו על רצפת העזרה בסמוך למזבח. על פי המדרש, אחד הניסים שהיו בבית המקדש הוא שהאפר הזה היה נבלע באדמה.
בהמשך היו עולים עוד כהנים ומסלקים את האפר מחוץ למחנה (ירושלים) כדי להכין את המזבח ליום החדש.
לכאורה נשמע כמו עבודה קצת משעממת ואפילו מלוכלכת, ולכן הכהנים היו מחליפים את בגדיהם ל"בגדי עבודה" ולא נשארים עם הבגדים הרגילים שלהם.
אבל באופן מפתיע, הכהנים דווקא היו מתחרים ביניהם על הזכות לקיים את המצווה. בהתחלה נהגו שכל כהן שרוצה לזכות בה – רץ אל המזבח, ומי שהיה מגיע ראשון היה זוכה במצווה. אלא שפעם אחד הכהנים דחף את חברו תוך כדי ריצה, והלה נפל ונשברה רגלו. וכך נקבע נוהל שלפיו יגרילו את המצווה, ולא תהיה שוב תחרות.
אני לא מבין. קודם כל, למה בכלל צריך מצווה בשביל פינוי המזבח? כשירצו להשתמש במזבח, ינקו אותו לפני. שנית, למה הכהנים התחרו על המצווה הזו, מה כל כך מיוחד בה? שלישית, למה היה נס שהאפר נעלם אחרי המצווה? ורביעית, למה בכלל קוראים לזה 'דשן'? היה אפשר לקרוא לזה 'תרומת האפר', או פשוט – פסולת.
אלא שיש כאן יסוד מאוד חשוב ומעניין על החיים ובעבודת השם בכלל.
ספר ויקרא מספר באריכות רבה על עבודת הקורבנות – איך להביא, מה להביא, כמה וכו'.
קורבן הוא פעולה גבוהה ומיוחדת שאדם עושה. הוא מביא מכספו, מרכושו, מנפשו, מוותר על משהו שחשוב לו.
קורבן זה בעצם כל ההצלחות שלנו, המעשים הטובים שעשינו, הכבוד שהרעיפו עלינו. אלא שהבעיה היא, שהקורבן גורם לנו להרגיש גאווה. 'תראו אותי, איך שיחקתי אותה הא? בואנ'ה, אני אלוף. אין עלי… '
והנה עובר קצת זמן ואחרי ההצלחה הגדולה, מה מתברר? שבעצם, הכל אפר…
אפר, זו המציאות האמיתית שלנו! בטווח הרחוק, בפרספקטיבה רחבה, כל מה שעשית והצלחת – הכל בעצם אפר ולא סתם אלא אפר שנבלע באדמה ואפילו לא משאיר שריד אחריו… 'מעפר אתה ואל עפר תשוב', 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?' זה מה שנשאר מהגאווה שלי כשאני מייחס אותה לעצמי. אם אני עשיתי, אני הצלחתי, אז אני מציאות של אפר.
אבל תראו איזה דבר – התורה מצווה אותנו להרים מהדשן, כלומר לזכור שהמציאות האמיתית שלי היא רק מה'! סיפר לי השבוע חבר שאמא שלו, ה' ישלח לה ישועה גדולה, הפסיקה פתאום לאכול ולשתות. סתם ככה, אין לה חשק. מצבה מידרדר מאוד והרופאים לא יודעים מה לעשות, והיא תלויה בין שמיים לארץ… אנשים לא חושבים על זה, אבל אם ה' יקח לנו את הרצון לאכול ולשתות (אני יודע שלחלקנו זה נשמע מפתה, אבל תאמינו לי לא הייתם רוצים להתחלף איתה), תוך כמה ימים אנחנו עוברים לעולם הבא בלי להניד עפעף.
אם אני מצליח להזיז את היד או הרגל, ללכת, לדבר, לחשוב, זה רק בגלל שה' עושה את זה. אם עשיתי מעשה טוב, אם זכיתי להצלחה גדולה, לנאום טוב, למחשבה מבריקה, זה רק בגלל שה' הכניס לי את המחשבה, הדיבור או המעשה לראש. כי אני מצד עצמי – אפר!
אבל כשאני מעלה את הכל למעלה, וזוכר שבעצם הכל מה', אז אני מגיע לתכלית האמיתית – להיות 'יש' שיודע שהוא בעצם 'אין'. וזו הדרגה הגבוהה של ידיעת האמת והשגת השלמות.
וממילא, בשביל כזו תובנה ראוי לרוץ… כמו שעשו הכהנים בבית המקדש.
ולמה זה נקרא "תרומת הדשן" דווקא? בעבר לא היו דשנים כימיים, רק דשן של פרות. הדשן בעצם היה… זבל, הפסולת הריחנית שיצאה מבעלי החיים הכי בהמיים.
המילה "דשן" היא שם נרדף לזבל ופסולת, אבל גם משמשת במובן של מרוצה, נינוח, שבע (מדושן עונג) – כי באמת חד הם.
כשאתה עושה מהפסולת שלך דשן, כשיודעים שהמציאות שלי היא אפר ואותה מעלים לה', אזי גם ריבונו של עולם מדושן עונג מזה שהגעת לתכלית האמיתית.
שבת שלום!
דרור יהב
בואו לקבל סוכרייה לשבת, לחצו כאן
