בתחילת המאה ה-19, כשצבאות נפוליאון התקרבו לרוסיה, התלקח ויכוח דרמטי בין גדולי החסידות. מצד אחד עמד החוזה מלובלין, שראה בנפוליאון שליח גואל. נפוליאון הבטיח ליהודים שוויון זכויות, פתיחות, חירות, שפע – כל מה שהם ציפו לו במשך דורות. "אם ינצח נפוליאון", נאמר בשם החוזה, "ירבה העושר בישראל, ויורם קרן ישראל".
מצד שני עמד בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי, שתמך דווקא בצאר הרוסי. את הטעם הוא הסביר בפשטות מטלטלת: "אם ינצח בונפרטה – ירבה העושר בישראל, אבל יתפרדו ויתרחקו ליבן של ישראל מאביהם שבשמים".
הסיפור החסידי מספר שבראש השנה תקע"ג (1812), השכים בעל התניא מוקדם בבוקר, עוד לפני שצדיקי פולין התחילו בתפילתם, תקע מאה תקיעות בשופר – והכריע את הכף. נפוליאון הובס, והחוזה מלובלין אמר בצער: "הליטאי הקדימנו וניצחנו".
שני מחנות, שני צדיקים, שני חזונות שונים על עתיד עם ישראל.
בפרשת השבוע האחים מוכרים את יוסף לעבדות במצרים. הדמות המרכזית במכירה היא יהודה – "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ… לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים".
למען האמת, יהודה ויוסף אינם רק שני אחים. בחכמה היהודית הם מייצגים שני זרמים שינווטו את ההיסטוריה לאורך הדורות.
יוסף מסמל את הזרם האוניברסלי. את החיבור לעמים, הפתיחות לתרבות. יוסף חי במרכז העולמי של אותה תקופה, התלבש כמצרי, דיבר כמצרי. בניו נראו נסיכים מצריים, ולימים הקימו את ממלכת ישראל הפתוחה והקוסמופוליטית. יוסף האמין שאם רק נדבר בשפתן של האומות, אפשר יהיה להשפיע על העולם וליצור שינוי מבפנים.
יהודה לעומתו מייצג את הזרם הפרטיקולרי: השמירה על הקודש, ההסתגרות, ההלכה והמסורת. ממלכת יהודה היא ירושלים, בית המקדש. והדרך להשפיע היא רק דרך התמקדות בשורשים, בזהות, בשמירה על הייחודיות שלנו.
לשתי הגישות האלה יש יתרונות – אך גם מחירים.
הגישה האוניברסלית מביאה השפעה, חיבור, הצלחה כלכלית ותרבותית, אבל המחיר הוא התבוללות. יש אימרה ידועה: "אין דור שלישי לרפורמים"… הרפורמי בגרמניה ובארה"ב שניסו להיות "חלק מהעולם המודרני", סיימו בהיעלמות של הזהות היהודית.
מצד שני, ההסתגרות המוחלטת שומרת על הזהות – אבל גורמת קטנות מוחין, העדר יכולת להשפיע על העולם, ומרחיקה את השליחות של עם ישראל להיות "אור לגויים". כשאתה מסתגר בתוך עצמך, אף אחד לא רוצה להקשיב לך.
הרב קוק ('שמועות הראי"ה') מסביר שבשורש מכירת יוסף עמד הוויכוח הזה בדיוק. יהודה, שמייצג את הקודש, כאילו אמר ליוסף: "אתה חושב שאפשר להתבולל בתרבות זרה ועדיין להישאר יהודי? אתה באמת מאמין שאפשר להשפיע מבפנים? בוא נראה אותך, לך תנסה. ונבדוק איפה תהיה עוד 5, 10 שנים…"
חנוכה מציג את הוויכוח הזה בגרסה חריפה במיוחד. המתיוונים ניסו להיות חלק מהתרבות היוונית המתקדמת, זה נראה להם מובן מאליו – למה להישאר שונים ומבודדים? בואו נתחבר לעולם הגדול!
אבל המחיר היה כבד: אובדן הזהות ושכחת החכמה היהודית.
החשמונאים לעומתם שמרו באדיקות על גבולות הגזרה של עם ישראל – גם במחיר שזה "לא נראה טוב", גם במחיר של להיראות קיצוניים.
אז מי צודק?
ישנו מדרש מדהים על ירבעם, המלך הראשון של ממלכת ישראל שהחטיא את הרבים.
הקב"ה כביכול הבטיח לו שאם יחזור בו מדרכו הרעה, "אתה, אני ובן ישי יחד בגן עדן". זו הצעה שאי אפשר לסרב לה…
אבל ירבעם שאל: "מי בראש?"
והקב"ה ענה: "דוד".
וירבעם ויתר…
זה השיעור. ההיסטוריה היהודית מלמדת שצריך את שני הכוחות – תנועה אוניברסלית, קשר עם העמים, פתיחות והשפעה, אבל – והנה הנקודה המרכזית – החלק האוניברסלי לא יכול להוביל. הוא חייב את דוד, את הקודש, שיגיד לאן הולכים.
בעל התניא הבין את זה. הוא ראה שנפוליאון, עם כל החירות והעושר שהוא מבטיח, יוביל בסופו של דבר להתמוססות. כי כשהאוניברסליות מובילה, היא הופכת אותנו ליותר אוניברסלים, לא ליותר יהודים. כשהרצון להיות "חלק מהעולם" הוא הערך העליון – הזהות והשורשים עלולים להימחק.
בעולם שבו הלחץ להיות "רלוונטיים", "מודרניים" ו"פתוחים" הוא כה עצום, זה שיעור חיוני.
כן, צריך להיות פתוחים. כן, צריך להיות חלק מהשיח הגדול. אבל המרכז, הליבה, ההובלה – צריכים להישאר בחלקו של יהודה.
דוד צריך להיות בראש. ואז, רק אז, גם ירבעם יכול להצטרף.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי – סוכרייה לשבת, וקבל חומרים חדשים מדי שבוע!
