השבוע נחשפתי לתחרות עולמית ומיוחדת במינה שמתנהלת בין שני יישובים קטנים ביהודה ושומרון – חרשה ויצהר.
לא, זו לא תחרות על הכדורגלן המצטיין או על הגינה המטופחת ביותר.
זו תחרות על… מספר תורמי הכליה לנפש.
ביישוב חרשה, שבו גרות כשישים משפחות בלבד, ישנם שישה אנשים שתרמו כליה.
ביצהר, שבו כמאתיים משפחות, יש כעשרה תורמי כליה (ועוד כחמישה שעברו ליישובים אחרים). איך שלא מסתכלים, מדובר בשיא עולמי!
תחשבו על זה: אדם קם בבוקר ומחליט לעבור ניתוח משמעותי, לתרום איבר מגופו, להיכנס לסיכון בריאותי, לכאב, לתקופת החלמה ולמגבלות רפואיות לכל שארית חייו – והכל עבור אדם זר.
מאיפה בא הכוח הזה, לתת חלק מגופך למישהו שאתה בכלל לא מכיר?
איתי כאהן, שיצא ממילואים בעזה והלך לתרום כליה. איזה איש
התשובה נמצאת בפרשת השבוע, בפסוק המפורסם: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". פסוק שרבי עקיבא הגדיר כ"כלל גדול בתורה", שמעמיד לכאורה את השלמות המוסרית של האדם כתכלית התורה כולה.
אלא שרבים מאיתנו מכירים את הפסוק הזה רק בגרסתו המקוצרת. רק מעטים זוכרים שבמקור הוא לא מסתיים במילה "כמוך". הפסוק המלא הוא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'".
פרופ' ישעיהו ליבוביץ' הסביר ששתי המילים הללו, אני ה', אינן סתם תוספת שולית. הן למעשה העיקר, אשר קובע את כל המשמעות של הפסוק. מדוע?
הרעיון של אהבת הזולת מופיע בתרבויות רבות. למשל, קונפוציוס בסין העתיקה אמר משהו דומה להלל הזקן: "את אשר לא תרצה שיעשה לך אדם – אל תעשה אתה לאדם". "כלל הזהב" המוסרי הזה מופיע בעוד תרבויות רבות.
אבל ההבדל העצום הוא שתוספת המילים "אני ה'" מעבירה את המצווה מתחום היחסים שבין אדם לחברו, אל תחום היחסים שבין האדם לאלוקים.
המשמעות היא שאהבת הזולת מופקעת מלהיות עניין מוסרי-אנושי, והופכת להיות חלק מעבודת ה', של קשר עם הבורא. זו אינה עוד מידה טובה, חשובה ככל שתהיה, אלא דרך להתקרב לקדוש ברוך הוא.
זו בדיוק הדרך להסביר לדעתי את התופעה המדהימה של תורמי הכליה. אדם שתורם כליה ליהודי אחר לא עושה זאת רק מתוך רגש אנושי של רחמים או אלטרואיזם. יש הרבה אנשים מוסריים בעולם והם עדיין לא תורמים כליה.
אדם שמוכן לוותר על חלק מגופו עושה זאת מתוך הכרה עמוקה שזוהי עבודת ה', שבכך הוא מקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" במלוא עוצמתה.
כאשר מבינים שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" לא עומד לבדו, אלא הוא חלק מהקשר שלנו עם הבורא, הבלתי-אפשרי הופך לאפשרי. איך אפשר לאהוב אדם אחר כמו את עצמך? אם אני רואה בו את הצלם האלוקי, ומבין שבאהבתי אותו אני מתקרב יותר לא רק אליו, אלא גם לבורא.
ואולי גם זה ההסבר לכך שאנו רואים בעם ישראל מעשי חסד יוצאי דופן שלא רואים במקומות אחרים. לא רק תרומת כליה, אלא מוסדות חסד אדירים שאין להם אח ורע בעולם, גמ"חים לכל דבר אפשרי, ארגוני חסד למכביר.
כמו הסיפור המופלא הזה שהתרחב בעיר לייקווד בניו ג'רזי, שיש בה ריכוז יהודי גדול (ותודה למורן קורס על השיתוף).
בחור צעיר החנה את רכבו בחניון גדול ובטעות פגע ברכב אחר. כאדם ישר הוא הוציא פיסת נייר מהכיס, כתב התנצלות והשאיר את מספר הטלפון שלו.
למחרת הוא קיבל שיחת טלפון.
"אתה השארת פתק על הרכב שלי אתמול?" שאל הקול מעבר לקו.
"כן," ענה הבחור, "אני מתנצל שוב על הפגיעה."
"תגיד, איך אתה מסתדר לקראת פסח?"
הבחור התבלבל לרגע. "סליחה, למה אתה שואל?"
"הנייר שכתבת עליו את המספר שלך," הסביר האיש, "זה דף מהתדפיס של חשבון הבנק שלך. אני רואה שאתה במינוס משמעותי. העברתי לחשבונך 5,000 דולר. שיהיה לך חג פסח כשר ושמח".
"ואהבת לרעך כמוך – אני ה", במלוא הדרו.
שבת שלום
דרור יהב
