בכל שנה, בל"ג בעומר, מתרחש האירוע היהודי הגדול ביותר בעולם – הילולת רשב"י במירון.
אין עוד מקום שבו מתאספים יותר מחצי מיליון יהודים ביממה אחת! זה יותר מאשר בכותל המערבי ביום כיפור, יותר מכל עצרת פוליטית או אירוע ספורט בישראל.
מעניין שעד לפני לא הרבה שנים בקושי הגיעו למירון, ורק בעשורים האחרונים התופעה הפכה למה שהיא. מה מושך את כל ההמונים? כיצד הפך קברו של חכם יהודי מהמאה השנייה לספירה למוקד עלייה לרגל? ומה הקשר בין התופעה הזו לסיפור של תלמידי רבי עקיבא, שעליהם אנו מתאבלים בימי הספירה?
כדי להבין את הפלא הזה, עלינו לחזור אחורה. פרשת השבוע מציגה בפנינו את מצוות ספירת העומר, 49 הימים שבין פסח לשבועות. תקופה זו הפכה ברבות השנים לימי אבל על אסון עצום, שבאופן פרדוקסלי כמעט נמחק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.
הסיפור המוכר מהגמרא מספר ש-24 אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בתקופה הזו ממגפה, "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". אבל האם זה אכן מה שקרה?
למעשה, התקופה הזו חופפת בדיוק לשנים הטרגיות של מרד בר כוכבא (132-135 לספירה).
שמעון בר כוכבא, מצביא נועז, הצליח לזמן קצר להקים מדינה יהודית עצמאית ולכבוש את ירושלים. על מטבעותיו הופיעה הכתובת "לחירות ירושלים".
רבי עקיבא, גדול חכמי ישראל, ראה בבר כוכבא את המשיח ותמך בו. אבל היו גם שהתנגדו, כי הם צפו את הסוף. והסוף, כידוע, היה מר.
הרומאים הביאו כוח צבאי אדיר. מאות אלפי יהודים נהרגו, יישובים רבים נחרבו, והעיר ביתר, המעוז האחרון, נפלה.
יש שטוענים כי אותם תלמידי רבי עקיבא שמתו היו כנראה הלוחמים והמפקדים של המרד. הם נפלו בקרבות על עצמאות ישראל, והאבלות של ספירת העומר היא על הכישלון שלנו להקים מדינה, ועל המחיר ששילמנו במאות שנים של גלות.
הרומאים נקטו יד קשה נגד כל מי שנשאר. רדיפות, עינויים, הוצאות להורג. המרכז היהודי עבר לבבל, וארץ ישראל התרוקנה מיהודים.
התבוסה הייתה טראומטית כל כך, עד שחכמי ישראל ביקשו להצניע את הממד הפוליטי-לאומי של האסון כדי להימנע מהמרד הבא. הם העדיפו להציג את מות התלמידים כתוצאה של כשל מוסרי פנימי, "לא נהגו כבוד זה בזה". זאת מתוך רצון להגן על האומה, שלא תצא להרפתקאות מסוכנות בתקופת הגלות.
כך הושתק במשך שנים ארוכות המרכיב הלאומי של היהדות, ונותר רק המרכיב הדתי, שלא מסכן אותנו: תורה, שבת, תפילה.
מכל תלמידיו, נותרו לרבי עקיבא רק חמישה. אחד מהם היה רבי שמעון בר יוחאי.
רשב"י היה היחיד שהעז להמשיך להתבטא נגד הרומאים גם אחרי המרד. מפחד הרדיפות הוא נאלץ לברוח למערה, שם שהה 13 שנה עם בנו.
במערה זו, על פי המסורת, חיבר את הגרעין של ספר הזוהר, הספר המרכזי של תורת הסוד.
ספר הזוהר הוא יצירה ספוגה בתקווה לגאולה ובהשתוקקות לחירות. רשב"י הסכים כנראה עם החכמים שיש להצניע את הרגש הלאומי מסיבות של הישרדות, אך גם הבין שיש לשמר אותו בסוד כדי שיעבור מדור לדור. השאיפות הלאומיות הוסתרו כמו אש קטנה שנשמרת מתחת לגחלים וממתינה ליום שבו תוכל לבעור שוב בגלוי.
ל"ג בעומר נחשב לעתים כיום פטירתו של רשב"י, אך כנראה שזה לא לגמרי מדויק. נראה יותר כי זהו יום שמחת רשב"י, ואולי לכן מדליקים בו מדורות, כי זהו היום שבו מתגלה האש שלו מחדש – אש האמונה בנצחיותם של ארץ ישראל, בגאולה. סמל לאור שלא כבה, למרות כל הרדיפות והמשברים.
במילותיו של הזוהר עצמו: "בהאי חיבורא דילך, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי" – בזכות החיבור שלך, שהוא ספר הזוהר, יֵצאו ישראל מהגלות ברחמים.
וכך, בכל שנה, כשאנו סופרים את ימי העומר, אנו בעצם מספרים מחדש את הסיפור המופלא הזה, על עם שאיבד את עצמאותו הפיזית, אך מעולם לא איבד את חירותו הרוחנית. ולא בכדי, מאז שחזרנו לארץ אורו של רשב"י הולך ומאיר יותר ויותר, ומושך אליו את ההמונים שרוצים להידבק באור הגאולה, אורה של ארץ ישראל.
שבת שלום,
דרור יהב
רוצים לקרוא עוד תכנים? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלי
