לא אגזים אם אומר שהתובנות שקיבלתי מד"ר גורדון ניופלד, פסיכולוג קנדי, שינו לי את החיים.
ניופלד חשף שההתקשרות שלנו עם דמויות משמעותיות בחיינו איננה רק צורך נפשי, אלא היא הבסיס של הקיום האנושי.
כל אדם נולד עם רצון עז להתחבר, והקשר הזה מעצב את כולנו.
ילד שקשור לאמו לומד דרכה מי הוא, איך העולם עובד, מה זה ביטחון ומה זו אהבה. זהו הקשר שבונה אותו מבפנים.
ציור של שרון של קשר מורכב, אצלנו במטבח
מה קורה כשהקשר אינו חזק מספיק?
ניופלד מראה שאנשים שגדלו בלי התקשרות בריאה מרגישים תלושים ומעורערים. הם מרגישים חסרים, וכל הזמן מחפשים מה שימלא את החסר הזה.
הצורך בהתקשרות לא נעלם כשאנחנו גדלים. גם בבגרותנו אנחנו זקוקים לתחושת שייכות, לחיבור למישהו ומשהו גדול מאיתנו.
אז מה הקשר לחג השבועות?
מקובל לומר שבשבועות אנחנו חוגגים את קבלת עשרת הדיברות.
זה קצת קשה, כי משה ירד מההר עם הלוחות הראשונים רק בי"ז תמוז, ושבר אותם כשראה את עגל הזהב. ואת הלוחות השניים קיבלנו בכלל ביום כיפור…
אז אולי אנחנו חוגגים את קבלת התורה? הרי במסכת אבות נאמר במפורש: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים…"
גם זה קשה. לא יתכן שמשה קיבל בהר סיני את כל התורה, כי היא המשיכה להיכתב עוד ארבעים שנה לאחר מכן, עד פטירתו…
אז אם לא עשרת הדיברות ולא התורה, מה משה כן קיבל בהר סיני?
התשובה האמיתית מבטאת דבר הרבה יותר יסודי, שאמור לשנות לכולנו את הפרספקטיבה על היהדות: משה קיבל את הקשר עצמו. את ההתקשרות עם המקור, הבורא, האינסוף.
החידוש של מעמד הר סיני לא היה בתוכן שקיבלנו, אלא בקשר עצמו.
המדרש ממשיל לכך משל: מלך גזר גזירה – "תושבי רומי לא יעלו לסוריה ותושבי סוריה לא ירדו לרומי". ואז יום אחד, המלך החליט לבטל את הגזירה.
באותו אופן, עד מתן תורה הייתה גזירה: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". העליונים נשארו למעלה, והתחתוניים, כלומר בני האדם, למטה. ואין קשר ביניהם. היה פער עצום בין השמיים והארץ, בין הרוחני לבין הגשמי.
מה שקרה בהר סיני הוא שנוצר קשר ישיר של עם ישראל עם ה' יתברך, המקור של כל המציאות.
לכן חג השבועות מיוחד כל כך – זוהי הנקודה הסינגולרית של האנושות.
אך זו הייתה רק ההתחלה. הקשר לא נעלם ולא נפסק, אנחנו ממשיכים להתקשר עם ה' בכל יום – דרך הטקסטים שהוא השאיר לנו, דרך חכמי ישראל, דרך התפילה ודרך ההקשבה למציאות ולהיסטוריה.
כשיש קשר אמיתי כזה, כל העולם נראה אחרת. המצוות הופכות מפקודות – למפגשים.
התורה הופכת מסט של הוראות לנקודת חיבור. התפילה הופכת מבקשות – לשיחות עם מישהו שאנחנו מכירים.
והעיקר, כשיש קשר כזה, אנחנו לא לבד. גם ברגעים קשים, יש מישהו שם.
לא רק "למעלה בשמיים" בצורה מופשטת, אלא מישהו נוכח, מחובר.
זה כנראה מה שעומד גם מאחורי המנהג ללמוד כל הלילה בליל שבועות.
אנחנו לא באים כדי ללמוד חומר, אלא כדי לחיות מחדש את ההתקשרות הזו, ולהזכיר לעצמנו שהתורה היא לא עוד ספר לימוד – היא החיים עצמם.
חג שמח!
דרור יהב
לקבלת תכנים נוספים הצטרפו לקבוצה השקטה
