"זוג נשוי צריך לדבר כל יום שעה, ולא שעה כזאת שעושים דברים תוך כדי, כשמסדרים את המטבח או עונים להודעות, אלא לשבת על הספה, עם כוס קפה, ופשוט לדבר".
הסתכלנו זה על זה בפאניקה. שעה, כל יום? על מה אנחנו אמורים לדבר שעה שלמה?
היינו אז חבורה של בחורים שהתחתנו פחות או יותר באותה תקופה, והרב שלמדנו אצלו העביר שיעור שבועי על זוגיות לפי היהדות. מהשיעור הזה על תקשורת בין בני זוג יצאנו מופתעים.
באותם ימים עבדתי בחברת הייטק ברמת החייל, והייתי נוסע לעבודה על אופניים דרך פארק הירקון.
החלטתי לנצל את הדרך חזרה כדי לחשוב על מה אני הולך לדבר איתה היום? לקחתי את זה ברצינות: אני צריך להתכונן לשיחה עם אשתי…
לומר את האמת, בהתחלה זה הרגיש מלאכותי. סיפרתי לה על מה למדנו בבוקר ומה קרה בעבודה, מי אמר מה למי, משהו שקרה בחדשות, לפעמים גם דברים קטנים שנראו לי חסרי חשיבות. מה זה כבר יכול לעניין אותה?…
אבל היא הגיבה והתחילה לשתף בחזרה, לספר לי על היום שלה, ולאט לאט קרה משהו. פתאום מצאתי את עצמי מחכה לשיחות שלנו בערב. לספר לה מה קרה היום בצוות, על מה חשבתי, מה הטריד את מנוחתי, ולשמוע מה היא חושבת על זה (היא החכמה מבין שנינו).
ואז קרה דבר מוזר: פתאום שעה כבר לא הספיקה. לא פעם גילינו שהשעה הפכה לשעתיים, ולפעמים לערב שלם בסלון.
אז נכון שלא תמיד מספיקים, ועומס החיים כבר לא תמיד מאפשר שיחה יומיומית ארוכה. אבל גם היום, אחרי כמעט עשרים שנה, אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים בשיחה ארוכה. וכשאנחנו יוצאים לצימר או סתם לבית קפה, כמעט תמיד אנחנו נשארים אחרונים עד שהמלצרים המסכנים באים ואומרים בנימוס, חבר'ה, סליחה, צריך לסגור.
בפרשת השבוע מופיעה מצווה מעניינת בהקשר הזה:
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה – לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר. נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח".
התורה נותנת לחתן הטרי שנה שלמה בבית, לא רק חופש מהצבא אלא "ולא יעבור עליו לכל דבר", גם לא לצורכי העיר.
שנה שלמה שבה נבנה הקשר הזוגי. ספר החינוך כותב שהשנה הזו נועדה "להרגיל הטבע עמה ולהדבק הרצון אצלה, ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב". כלומר ליצור את החיבור החזק שיימשך כל החיים.
מעניין שה'חינוך' לא משתמש במילים כמו להתקרב או להתאהב, אלא להרגיל. בשונה מהתפיסה הרווחת, אהבה עמוקה איננה נקודת הפתיחה של הזוגיות, אלא התוצאה שלה – תוצאה של לפחות שנה של בנייה אינטנסיבית.
רש"י יוצא נגד אלה המפרשים את המילה כאילו הוא אמור לשמוח איתה, ומתעקש על כך שהוא מְשַׂמֵּחַ אותה. אבל רגע, מה כל כך נורא בלשמוח יחד? נשמע דווקא יפה.
נראה לי שהכוונה היא שאהבה איננה משהו שקורה לנו, אלא משהו שמתאמצים לגביו, לוקחים אחריות ופרואקטיביות. אהבה אינה רק רגש משותף ש"נופלים לתוכו" (to fall in love), אלא קודם כל – מחויבות. וכאן התורה מלמדת מסר ענק: לא האהבה יוצרת את המחויבות, המחויבות היא זו שיוצרת את האהבה.
גם כשהתורה מספרת על יצחק ורבקה, היא מביאה סדר דומה: "וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ". קודם לקח, נוצרת ברית, ורק אז ויאהבה.
למה זה חשוב? כי אם אהבה היא רגש ש'קורה' לנו, אז ברגע שהוא דועך אין מה לעשות, פשוט נגמרה האהבה. אבל אם היא מיומנות ותכונה שאפשר לפתח, אפשר להתאמן עליה ולהשתפר.
התורה לא סמכה על כך שזה יקרה מעצמו – היא נתנה לזה שנה, והוציאה בשבילה את החתן מהמלחמה.
אז בין אם אתם בשנה הראשונה, ובין אם כבר עברו כמה שנים, או שאלי אתם עדיין לא בזוגיות – קחו אחריות על הקשר, תהיו פרואקטיביים ותיצרו את האהבה דרך מחויבות. חצי שעה על הספה עם כוס קפה, כמה פעמים בשבוע, זו התחלה נהדרת.
ואני מברך אתכם שבעוד עשרים שנה, יבוא מלצר ויבקש מכם בנימוס לפנות את המסעדה.
שבת שלום,
דרור יהב
לעילוי נשמת אבי מורי מנחם בן חיים הלוי ז"ל
הצטרפו לסוכרייה לשבת
