מקיאוולי
ניקולו מקיאוולי חי בפירנצה בשיא פריחת הרנסנס, הוא היה מדינאי, פילוסוף וסופר מוכשר, ויש אומרים שהוא המייסד למעשה של תחום מדע המדינה ותורת היחסים הבין-לאומיים. ספרו "הנסיך" נכתב כסט תובנות לשליט פירנצה, כדי שיוכל לשלוט לאורך זמן. גישתו הריאל-פוליטית והלא מתייפייפת בוחנת את טבע האדם כפי שהוא, על חסרונותיו וטבעיו. היא הוציאה דיבה על שמו עד היום, אך מי שקורא את התובנות שלו מקבל הבנה עמוקה על טבע האדם ועל שלטון בכלל.
בספרו החשוב "דיונים" כותב מקיאוולי את העצה הבאה: "דבר חכם עד מאוד הוא להעמיד פני משוגע בזמן הנכון". על בסיס משפט זה התפתחה ביחסים בינלאומיים "תאוריית המשוגע", הקובעת כי קיים יתרון לשחקן המתנהל בחוסר רציונליות ומאפשר לרגש להשתלט עליו, משום שיריבו יאמין שהוא מוכן להסתכן ויחשוש להיכנס איתו לעימות. במילים אחרות, "בעל הבית השתגע".
אבל – הבסיס להצלחת התאוריה הוא עשיית פעולות שייצרו מראית עין אמינה של מחויבות לעמדתך, עד כדי מוכנות לשלם מחיר עבור כך. גישה שאינה מלווה בפעולות מעשיות "משוגעות", פשוט לא תשכנע את הצד השני ברצינותה ולא תשיג את מטרתה.
בפרשת השבוע אנו קוראים על שכם בן חמור, צעיר כנעני מקומי, שאונס את דינה בת יעקב ולוקח אותה לביתו. הוא מתאהב בה ומבקש מאביו לשאת אותה לאישה.
המעשה של שכם נחשב למעשה שלא ייעשה, ומהווה פגיעה אנושה בכבודה של דינה. הוא בא גם על רקע מעמדה המעורער של משפחתה, שהייתה זרה בתוך אוכלוסייה עוינת. כשיעקב שומע על כך הוא מבליג, מתוך חשש שנקיטת פעולה כלשהי תעורר עליו תגובה אלימה מצד יושבי הארץ.
אך כשאביו של שכם מגיע "לסכם" את פרטי הנישואין, שמעון ולוי, בני יעקב, מודיעים לו כי הם ישמחו לכך אך יש להם תנאי: הכנענים הם ערלים והדבר אינו מקובל במשפחתם. אם הם יאותו לערוך לכל הגברים בעירם ברית מילה, אזי משפחתו של יעקב, שהיה אדם אמיד שכדאי היה לעשות איתו עסקים, תשמח להתחתן איתם, ואפשרויות כלכליות חדשות ייפתחו בפני תושבי שכם.
אנשי העיר משתכנעים בכדאיות הדבר ועורכים לעצמם ברית מילה. אלא שביום השלישי, "בהיותם כואבים", נכנסים שמעון ולוי לעיר חמושים בחרבות, הורגים את כל הגברים, לוקחים את הנשים והטף, ובוזזים את כל שלל העיר. הם מתנהגים בצורה אלימה ביותר ולא משאירים דבר אחריהם.
כשיעקב שומע על כך, הוא נחרד. הוא חושש מתגובה קשה מאנשים שיבקשו לנקום את נקמת אנשי שכם. בעוד שהוא אומר דברי טעם רציונליים, תשובתם של שמעון ולוי חדה וחריפה: "הכזונה יעשה את אחותנו?". כלומר יש דברים שלא ייעשו, ואם הם נעשים – התגובה עליהם צריכה להיות חסרת פרופורציה.
אלא שבניגוד לתחזית של יעקב, תושבי הארץ אינם מתקוממים. נהפוך הוא, התורה מתארת כך את השפעת פעולת הנקמה בבני שכם: "ויסעו, ויהי חתת אלוהים על־הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". הפעולה האלימה לא הביאה מלחמה אלא הרתעה (חתת) ושלום.
אם כן, האם התורה מצווה עלינו להתנהג באלימות? לא. עד סוף ימיו יעקב לא ראה את המעשה שלהם בעין יפה. אבל כפי שראינו בפרשה הקודמת, "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", עם ישראל כוחו בפיו ואילו עשו כוחו בידיו ובנשקו. יעקב אינו רוצה להיות עשיו, הוא "איש תם יושב אוהלים", אבל בשלב מסוים הוא מבין שכדי להתקיים בשלום לצד עשיו עליו להפעיל כוח, אחרת לא ישרוד. אלא שאי אפשר להפעיל כוח באופן רך ונעים, הפעלת כוח צריכה להיות תקיפה ועוצמתית ביותר כדי שתשיג את מטרתה.
המעשה של שמעון ולוי מלמד שאין דבר מוסרי ושוחר שלום יותר מאשר להרתיע את האויב בעוצמה. ויחד עם זאת, לא לשם אנו שואפים. בניגוד לעמים אחרים שמפגינים תאוות הרג, עם ישראל מעולם לא ראה בכך דבר אידיאלי. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הפעלת הכוח נעשית תמיד בלית ברירה ובחוסר חשק, כפי שרואים מהחשש של יעקב לפני המפגש עם עשיו בתחילת הפרשה. לא רק מפני שהוא עלול להיהרג, אלא גם מפני שהוא עלול להרוג. אבל אין זה אומר שניתן להתחמק או לדחות את הפעלת הכוח, כל דחייה שלה רק גורמת לאובדן חיים יקרים.
בסופו של דבר, יעקב ילמד את העולם לעשות שלום אמיתי, "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". אך עד שזה יקרה, יעקב חייב לדעת לפעול מול עשיו בכליו-שלו.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו כאן לקבוצה שלי
אהבתם? הצטרפו לקבוצה שלי: https://www.youtube.com/watch?v=yToeoU8skqU
