בני ישראל יוצאים מן המיצרים אל המרחב הגדול של המדבר. אך במהרה החלום שחלמו מתנפץ מיד כשהם מגלים שמעניהם המצריים ובראשם פרעה, דולקים אחריהם. הפנטזיה וההתרגשות מפנות את מקומן ליאוש בשעה שהמדבר מתגלה כמלכודת – "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר".
כשמאחוריהם הרודפים, מצדיהם הרים ומלפנים ים סוף, מתגלים בעם ארבע קבוצות שונות, לכל אחת רעיון אחר כיצד לפעול: קבוצה ראשונה דוגלת בהתאבדות – רק לא ליפול שוב לידיהם של המצרים. קבוצה שניה מעדיפה להכנע ולשוב אל סיר הבשר המוכר, אף במחיר של כאב ועינוי – לפחות מדובר בסביבה מוכרת. קבוצה שלישית טוענת "תמות נפשי עם מצרים!", ודורשת להלחם עם המשעבדים – אם כבר למות, אז לפחות בקרב. והקבוצה הרביעית נוקטת באמנות היהודית של תפילה: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים…".
ארבע הגישות הללו משקפות את התגובות האופיניות שלנו כשאנו נתקלים במכשול וקושי בחיים. יש מי שמבקשים לברוח, לטבוע בתוך הים הקשה של החיים. להיכנס למיטה ולא לצאת. קבוצה שניה הם אלה שמוכנים לחזור שוב אל אותם דפוסים מקולקלים, מוכרים וידועים, שהתרגלנו אליהם במשך שנים. אפילו שזה לא עובד, מעדיפים להישאר במצב שלהם בלי להיות מוכן להשתנות… יש מי שרוצים להלחם ולשבור את הצד השני, אפילו במחיר חייהם, העיקר להראות לכולם שניצחו. ויש מי שאינם עושים דבר ורק מתפללים ומאמינים שיהיה בסדר. אך משה רבנו אינו מקבל אף אחד מהפתרונות הללו. הוא מקבל הנחיה מלמעלה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל – וייסעו!".
צריך להתפלל, צריך להילחם, צריך לא להתייאש, אך הכי צריך – לנסוע.
לנסוע פירושו לגלות משהו חדש שעוד לא היה בעולם, לגלות שהים הוא בעצם יבשה.
לקרוע את הים פירושו לחשוף את הנקודה המיוחדת שלי בעולם שעבורה נבראתי. הים עצמו משתוקק שיראו לכולם שהוא בעצם יבשה, אך נוכל לעזור לו רק אם נדרוש זאת ממנו.
שבת שלום!
