אני רוצה לעשות איתכם ניסוי קטן. עצמו לרגע את העיניים, ודמיינו שאתם בגן עדן.
(עכשיו תפקחו אותן אם אתם רוצים להמשיך לקרוא…)
אתם מתעוררים בלי שעון מעורר, בין סדינים לבנים ורכים. מהמטבח כבר עולה ריח של קרואסון חם. השף הפרטי שואל בחיוך מה בא לכם הבוקר, כל מה שתבקשו יגיע לצלחת.
אחר כך אתם צוללים לבריכה להתרעננות קלה, ומשחקים טניס עם מאמן שנותן לכם לנצח בדיוק במאמץ הנכון. אחרי מקלחת מפנקת מחכה לכם בארון כל בגד שאי פעם חלמתם עליו, ואם חסר משהו, מספיק ללחוץ על כפתור והוא מגיע.
אתם יכולים לבלות את היום איך שבא לכם, ואם מתחשק לכם לאכול צהריים בטוסקנה, המטוס הפרטי כבר מחכה. משם לשקיעה במלדיביים ולערב במסעדת שלושה כוכבי מישלן, או ברודווי, או כל אטרקציה שאתם יכולים לחשוב עליה.
אין חשבונות, אין לחץ ואין "לא עכשיו".
נו, איך זה מרגיש?
עכשיו תמשיכו לדמיין שאלה הם החיים, לנצח. עוד קרואסון מושלם ועוד שקיעה מושלמת, עוד טוסקנה ועוד מלדיביים וכך שנה ועוד שנה, יש לכם הכול כמה שתרצו, אבל משהו חסר. כי בוקר אחד אתם מתעוררים בין הסדינים הרכים ושואלים: בשביל מה? אם שום דבר לא מחכה לי, אם שום דבר לא מרגיש מיוחד וחד-פעמי, מה בדיוק ישמח אותי היום?
למען האמת, מישהו כבר עשה את הניסוי הזה.
שלמה המלך, הלא הוא קהלת, היה אדם שבאמת היה לו הכול: "בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים… עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם". כל מה שהעיניים שלו ראו, הן קיבלו. ולאיזו מסקנה הוא הגיע?
"וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".
יש לך הכל אבל אין לך משמעות, הכל הבל.
את מגילת קהלת קוראים בבתי כנסת רבים דווקא בסוכות.
מוזר, לא? דווקא ב"זמן שמחתנו" קוראים את הספר הכי מדכא בתנ"ך?
את מה שקהלת גילה, ניסח הבעל שם טוב ניסח במשפט אחד: "תענוג תמידי אינו תענוג". תענוג שלא נגמר הופך לרקע, כמו זמזום של מזגן, שאנחנו שמים אליו לב רק כשהוא נפסק. מה שאין לו קיצבה מוגדרת ונמצא שם תמיד, מפסיק מהר מאוד לשמח אותנו.
סוכות עושה את התנועה ההפוכה.
קהלת בנה בתים, ואנחנו יוצאים מהבית. "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי", אמרו חז"ל. לך לגור בדירה עם קירות שזזים ברוח וסכך שהגשם עובר דרכו, שתתפרק בעוד שבוע. ודווקא עליה נאמר "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".
כי פירוש המילה "הבל" איננו "חוסר משמעות". הבל הוא אדים, נשימה, משהו שנוצר לרגע – ונעלם.
הכל זמני. הרגע הזה מקבל את משקלו רק מפני שהוא אינו יכול לחזור על עצמו. האם אנחנו יודעים לנצור את המיוחדות שלו?
כשקורה לנו משהו טוב, הרבה פעמים יש אינסטינקט לקבע אותו. לצלם את השקיעה במקום להסתכל עליה, להפוך הנאה מאפייה ביתית לעסק. אנחנו בונים לשמחה קירות, ואילו הסוכה מבקשת מאיתנו לעשות את ההפך: לשהות בתוך הרגע ולא לנסות להחזיק אותו.
העלה שנופל לתוך המרק, קישוט עקום שהילד תלה והרוח שמנענעת את הסכך. בעוד שבוע נפרק הכול ונחזור הביתה,
האין זה הסיפור של החיים עצמם?
לא חייבים לגור בגן עדן כדי לשמוח, צריך רק לזכור את חד פעמיותו המיוחדת של הרגע הזה, להוקיר את יופיו, ולהיות.
שבת שלום וחג שמח,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
