לפני כמה שנים, הסתובב ביוטיוב סרטון מרתק על "ניסוי האורז". בניסוי זה לוקחים שלוש צנצנות זהות מלאות באורז מבושל, על אחת כותבים מילים חיוביות כמו "אני אוהב אותך", על השנייה מילים שליליות כמו "אתה טיפש", ואת השלישית משאירים ללא כיתוב. במשך 30 יום, מדברים אל כל צנצנת בהתאם לכיתוב שלה: מילים טובות, פוגעות או התעלמות.
התוצאות היו מדהימות: האורז בצנצנת ה"טובה" נשאר לבן ורענן, זה שבצנצנת ה"טיפש" השחיר והתקלקל, ואילו האורז בצנצנת ללא הכיתוב התחיל להתקלקל, אך לא באותה מידה כמו ה"טיפש".
למרות שהניסוי הזה לא עומד בקריטריונים המדעיים המקובלים, הוא מעלה שאלה מרתקת: האם למילים שלנו יש השפעה מעבר למה שאנחנו מבינים?
פרשת השבוע מתחילה במצוות הביכורים. החקלאי מצווה להביא את ראשית פרי אדמתו לבית המקדש ולהודות לה' באריכות על כל הטוב שקיבל. הוא אומר:
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים… וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ… וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם… וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'."
השאלה המתבקשת היא – למה? למה צריך כל כך הרבה מילים? למה לא מספיק פשוט להגיד "תודה"?
אותה שאלה עולה גם לגבי ברכת המזון, שבה אנחנו מודים לא רק על האוכל, אלא גם על ברית המילה, יציאת מצרים, ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש. הלו?? כבסך הכל אכלתי לחם חביתה, אז למה צריך להוסיף כל כך הרבה דברים שלכאורה לא קשורים לעצם האכילה?
התשובה, אני חושב, טמונה בשני רעיונות עמוקים:
למילים שלנו יש כוח עצום. כמו בניסוי האורז, המילים שלנו משפיעות על המציאות בדרכים שאנחנו לא תמיד מבינים. מעניין לציין שרעיון זה מתיישב היטב עם תיאוריות מודרניות בפיזיקת הקוונטים, כמו "אפקט הצופה". לפי תיאוריות אלו, עצם הצפייה או המדידה של חלקיק קוונטי משפיעה על התנהגותו. ואם כך באדם שרק צופה, קל וחומר כשמדובר באדם שגם משתתף ומודה באופן פעיל! המחשבה והתודעה שלנו משפיעות על החומר בדרכים שרק עכשיו אנחנו מתחילים להבין.
כשאנחנו מודים באריכות, אנחנו לא רק מבטאים הכרת תודה, אלא גם מעצבים את המציאות שלנו. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם עומדים לומר משהו שלילי על עצמכם או על אחרים. איזו מציאות אתם מעצבים במילים שלכם?
המסר השני, אנחנו צריכים תמיד לראות את התמונה הרחבה. כשהחקלאי מספר את הסיפור המלא, הוא לא רק מודה על היבול הספציפי, אלא מזכיר לעצמו את כל הדרך ההיסטורית שעברנו כעם. זו תזכורת לפרספקטיבה הרחבה של החיים. לאחרונה שמעתי פודקאסט עם עיתונאי בשם חביב רטיג, שבו הוא דיבר על כך שבמהלך המלחמה הוא תפס לישראלים רבים אין מושג בהיסטוריה של עצמם, ולכן הם לא באמת יודעים על מה הם נלחמים. מי שחושב שהסיפור התחיל לפני 76 שנה, טועה בענק.
הוא כבר בן 3,000.
זו בדיוק הנקודה – בלי פרספקטיבה היסטורית, בלי הבנה של התמונה הרחבה, קשה מאוד להעריך את מה שיש לנו ולהבין את משמעותו.
פרשת כי תבוא מזכירה לנו שההודיה האמיתית היא לא רק אמירת "תודה" מהירה. היא דורשת לעצור, להתבונן, ובעולם שבו הכל מהיר ומיידי, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. ככה אפשר להעריך באמת את מה שיש לנו, ולהבין על מה אנחנו באמת נלחמים.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי, סוכרייה לשבת
