רב ירושלמי ותיק הלך לשוק מחנה יהודה לקנות ירקות לשבת. הוא עבר בין הדוכנים, בחר חצילים, עגבניות, בצל, ופתאום בום, מישהו נתן לו אגרוף בחזה. הוא לא הבין מאיפה זה בא, וכשהסתכל אף אחד כבר לא היה שם.
הוא המשיך לבחור ירקות ופירות ואז שוב, בום, אגרוף חזק.
הוא שוב הסתכל סביב ופתאום שם לב שהוא בכלל לא בשוק, הוא באמצע בית הכנסת, בתפילת עמידה, ובדיוק הגיע לברכת "סלח לנו", שבה נוהגים לתת מכה קטנה על הלב. וככה הוא הבין שמי שנתן לו את האגרוף היה הוא בעצמו, כשהראש חשב על הקניות שיש לו אחרי התפילה.
השבוע שמעתי פודקאסט עם פרופסור אביבה ברקוביץ'-אוחנה, חוקרת תודעה מאוניברסיטת חיפה. היא ציטטה מחקר שפורסם בכתב העת Science, שבו חוקרים שלחו לאנשים הודעות אקראיות לאורך היום ושאלו שאלה פשוטה: על מה אתם חושבים עכשיו?
ומה לדעתכם הם גילו?
שב-47% מהזמן, כמעט חצי משעות הערות, המוח לא היה שם.
הוא נדד, חשב על מה שהיה, על מה שיהיה (בעיקר), על מה שנאמר או לא נאמר. המסקנה של החוקרים הייתה: "A wandering mind is an unhappy mind", מוח נודד הוא מוח אומלל.
הפרופסורית הוסיפה שלדעתה מדובר ביותר מ-47%, ואני חושב שהרבה הרבה יותר, אולי כל היום.
ומה שהיה מצחיק, שתוך כדי שמיעה עצרתי רגע את הפודקסט ושאלתי את עצמי על מה חשבתי בעשר הדקות האחרונות? והאמת, שלא הייתי בטוח.
אז מה עושים עם זה?
פרשת תרומה עוסקת בבניית המשכן, והפסוק המרכזי שלה הוא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכבר שאלו מדוע נאמר "בתוכם" ולא "בתוכו"?
רבי נחום מצ'רנוביל, אחד מגדולי החסידות, ענה בפשטות: "עיקר כוונת הבורא בציווי המשכן להשרות שכינתו במקדש הפרטי שהוא האדם". המשכן הוא לא עוד מבנה, הוא תרשים, מפה, אדריכלות של הנפש והתודעה האנושית.
כשמסתכלים על כלי המשכן, הם מדברים על ארבעה ממדים של נוכחות.
בעומק ביותר, בקודש הקודשים, עומד הארון. מכוסה, מוסתר, ובתוכו: לוחות הברית. זהו הממד הפנימי ביותר של האדם. מי אני באמת, מה הערכים שלי, מה מניע אותי. המחשבות נודדות כי אין להן בית לחזור אליו. כשאדם ברור לעצמו, יש לתודעה עוגן.
ביציאה מקודש הקודשים, בהיכל, עמד השולחן. עליו שנים עשר לחמי הפנים שהוחלפו כל שבת, טריים תמיד. השולחן מייצג את הנוכחות בחיים הרגילים, בשגרה, בגשמיות. כמה פעמים ישבנו ליד שולחן ואכלנו בלי לטעום?
הגוף כאן, הראש במקום אחר לגמרי. לחם הפנים, שמו אומר הכל. נוכחות פנים אל פנים עם החיים.
ממול השולחן עמדה המנורה. התורה מציינת שהמנורה עמדה "נוכח השולחן", מסתכלת אליו. כשאתה נוכח, יש אור, תובנות, בהירות. הרגעים שבהם פתאום הכול מתבהר לא באים ממחשבה נודדת, הם באים רק כשאתה פה.
ובאמצע, בין המנורה לשולחן, עמד מזבח הקטורת. הקטורת, ריח רוחני שאי אפשר לגעת בו, מייצגת את הדבר הבלתי מוחשי ביותר, את הכוונה, את הנוכחות הפנימית. את הקטורת הקטירו פעמיים ביום, חצי כמות בבוקר וחצי בערב, לא רק כשהיה מצב רוח אלא כל יום.
ואולי זה מה שחסר לנו, הקביעות הזאת, כי את ההבנה שצריך להיות נוכחים, את זה כולנו יודעים.
אני לא יודע איך בדיוק עושים את זה אבל אני כן יודע שהמשכן לא היה סתם רעיון יפה. הוא היה מבנה עם כלים, עם סדר והרגלים קבועים, עם ארון, שולחן, מנורה, קטורת, שכל אחד מהם אומר משהו אחר על מה זה אומר להיות כאן ועכשיו.
כל אחד ימצא את הכלי שלו, אבל לבנות את המשכן הפנימי זו כנראה העבודה שלנו.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי – סוכרייה לשבת
