לורי גוטליב היא מטפלת ותיקה. בספרה הנהדר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" (שימו לב – יש ספוילר) היא מספרת על מטופל בשם ג'ון, מפיק בכיר בטלוויזיה האמריקאית. הוא סבל מנדודי שינה ובעיות זוגיות, ומהפגישה הראשונה הקשה עליה: הגיע מאוחר, הזמין סושי לסשן, ענה לטלפון באמצע הטיפול, והסביר לה שהבמאי שלו אידיוט, האישה שלו לא מבינה אותו, ורוב האנשים שהוא מכיר לא שווים את הזמן. ככה זה נמשך חודשים. לאט לאט היא בנתה לה תמונה ברורה שלו בראש: אידיוט.
ואז, באמצע פגישה אחת, הוא הזכיר שם שלא שמעה קודם.
גייב.
"מי זה?" שאלה. פניו עשו משהו שלא ראתה עליהם עד אז. "הבן שלי", יצא נסער ונעלם.
אחרי כמה חודשים, כשחזר, סיפר שגייב היה בן שש. תאונת דרכים, נהג שיכור. לכאורה ג'ון לא היה אשם, אבל הוא ידע שרגע לפני התאונה הוא שלף את הטלפון לשיחת עבודה. ומאז, כל לילה, כשאשתו חשבה שהוא עובד, הוא ישב לבד וצפה בסרטונים ישנים של גייב, מפחד שישכח את קולו.
גוטליב, שהקדישה את כל חייה להבין אנשים, ישבה מולו חודשים ולא ידעה באמת מיהו. האיש שכולם היו אידיוטים בעיניו נשא בתוכו דבר שרוב האנשים לא היו מסוגלים לשאת, והיא לא ראתה.
פרשת תצווה מתארת בפרטי פרטים את בגדי הכהן הגדול, ובמרכזם, על ליבו של אהרן, החושן. על החושן חקוקים שמות שנים עשר השבטים: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ".
הגמרא מבארת שבגדי הכהונה מכפרים, כל אחד על עוון שונה. ועל מה מכפר החושן? על עיוות הדין.
עיוות הדין הוא לא רק קטגוריה ששייכת לבתי המשפט. עיוות דין הוא גם האופן שבו אנו חורצים דין זה על זה. וממה הוא מגיע? כשאנו רואים קודם כל תיוגים, קטגוריות, מגזרים, במקום בני אדם. לכן דווקא החושן, שעליו חרוטים שמות, הוא זה שמכפר. ראובן, שמעון, לוי… לא מגזר, אנשים.
ולמה דווקא אהרן? מה הכשיר אותו לשאת את כל ישראל על ליבו?
רש"י מביא פסוק מהפגישה הראשונה בין אהרן למשה, כשהוא היה בדרך חזרה ממדין למצרים. אחרי הרבה שנים שלא התראו, ה' אמר למשה שאחיו יוצא לקראתו, "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". אהרן, האח הבכור, שמח בליבו על כך שאחיו הצעיר יהיה המנהיג במקומו.
לב שמסוגל לשמוח על גדולת האחר הוא לב שלא עסוק בעצמו, ורק לב כזה יכול לשאת אחרים.
החושן היה תזכורת יומיומית: על ליבך, בכל כניסה לקודש, יש שמות, אנשים. כל אחד ועולמו, כל אחד עם מה שהוא נושא בתוכו ואתה לא רואה.
עיוות הדין הוא בעיה של כולנו, מי אינו חוטא בכך? ולהפסיק להיות שיפוטי, זה דבר מאתגר וכמעט לא מציאותי. מה כן אפשר? לפני שהתמונה מתקבעת אצלנו, לשאול: *מה עוד יש כאן שאני לא רואה?* you never know.
וזה כל ההבדל בין לראות תווית – לאדם.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
