ישראל אייזנברג היה צעיר יהודי במחנה עבודה פלשוב (מוכר מהסרט "רשימת שינדלר"). כאשר מפקד המחנה לקח אותם להורג, ביקש לומר לפני הבחורים שאיתו דברי פרידה. הקאפו היהודי סיפר: "הוא לא דיבר הרבה. רק אמר לחברים שלו כי הם צריכים לשמוח משום שהם הולכים למות על קידוש השם… מיד הוא אחז בידיו של בחור אחד והתחילו לשמוח יחד. העיקר שנהיה בשמחה, קרא לכל אחד ואחד מהם. והם כולם התחילו לשיר ולרקוד, כאילו אש נדלקה בהם. הם הוציאו את פאותיהם, שהיו מוסתרות עד כה מתחת לכובעיהם. הם לא הסתכלו כלל מה שמתרחש מסביב. הם רקדו ושרו, ואני חשבתי שאשתגע בו במקום… שצעירים כאלה ילכו למוות כמו אל הריקוד?!.. והרי כך, ברקידה, הם קפצו לתוך הבור, כשמטר היריות ניתך עליהם."
לאורך ההיסטוריה היו לצערנו הרבה מעמדים כאלה – יהודים שנאלצו למות על קידוש ה'. הם עשו זאת בגבורה, מקיימים את הציווי המופיע בפרשתנו: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כשהורגים יהודי בגלל יהדותו והוא מקבל זאת בגבורה, מתעלה ומתקדש שם שמיים, יחד עם הדמעות שיורדות עליו בשמיים.
אולם התורה אינה מעודדת יהודים למות על קידוש ה', אלא רוצה דווקא שנחיה על קידוש ה'. איך עושים זאת?
אומרים קדיש.
הקדיש הוא אחת הצורות של קידוש ה', ובכל פעם שאומרים אותו או עונים אחריו אמן – בבית הכנסת, בתפילה, לאחר פטירתו של אדם מישראל, בסיום שיעור תורה או בסיום מסכת, מתקדש שם שמיים. מה יש בקדיש שעושה אותו קדוש כל כך?
להבדיל מתפילות רבות אחרות, בקדיש איננו מתפללים על עצמנו. אנו לא מזכירים כלל את צרכינו, אף לא את רצונותינו. אנו פשוט מבקשים ש"יתגדל ויתקדש שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו, וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב את משיחו". מזכירים לעצמנו שאנחנו לא העיקר, ומבקשים להגדיל את נוכחותו של אלוקים במציאות שכל כך מסתירה אותו.
אמירת קדיש היא אולי הביטוי הטוב ביותר לתפקיד שלנו בעולם הזה – "אתם עדיי, נאום ה'". עדים המעידים שגם בתוך כל הבלגן הזה כאן, יש בורא אחד ואנו מתפללים שהוא יגדל ויתקדש וימלוך, ושכולנו, יחד עם כל באי עולם, יראו ויחושו זאת.
שבת שלום
https://youtu.be/xCzkzTR_zd4
לקבלת סוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/KuCWvvS7D7f0Z0sCPKcMwO
