ביפן נמכרים יותר חיתולים למבוגרים מאשר לתינוקות. בסין, למרות ביטול מדיניות "הילד האחד", האוכלוסייה הצטמקה ב-2 מיליון איש בשנה האחרונה.
העולם המערבי נמצא במשבר פריון חסר תקדים. באיחוד האירופי, שיעור הפריון הממוצע ירד ל-1.38 ילדים לאישה, ובדרום קוריאה – 0.72 בלבד, הנמוך בעולם. שיעור התחלופה המינימלי עומד על 2.1 ילדים, והמשמעות היא שהחברה המערבית הולכת ונמוגה.
ג'ונתן לאסט בספרו "What to Expect When No One's Expecting" כינה זאת "התאבדות דמוגרפית".
במציאות הזו, ישראל היא חריגה מדהימה – המדינה היחידה ב-OECD עם שיעור פריון של 3.1 ילדים בממוצע, וזו תופעה חוצת-מגזרים.
מה מסביר את ההבדל המרתק הזה?
פרשת שמיני מציעה תובנה עמוקה. ביום השיא של חנוכת המשכן, נדב ואביהוא שני בני אהרון נכנסים למשכן שלא ברשות ומקריבים "אש זרה אשר לא ציווה ה'". למרבה הזעזוע, אש יוצאת מאת ה' וממיתה אותם.
מבין שפע ההסברים שחז"ל מציעים לעונש הטרגי, אחד המפתיעים טמון בכך שהם לא הקימו משפחות ולא הביאו ילדים לעולם.
במבט ראשון, הקישור הזה נראה מוזר. מדוע אי-נישואין הוא חטא? לא רוצה – לא צריך…
יתרה מכך, ביהדות ישנן הגבלות מסוימות על מי שאינו בעל משפחה. למשל, חזן בימים הנוראים חייב להיות נשוי ובעל צאצאים, וכך גם מי שרוצה ללמוד את סודות הקבלה לעומק. למה?
נראה שהתשובה נעוצה בעקרון יסוד של התורה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".
זו אינה המלצה; זו קביעה מהותית על טבע האדם. הבריאה עצמה לא הושלמה עד שהאדם מצא בת זוג. כשהתורה אומרת "זכר ונקבה בראם… ויקרא את שמם אדם", היא מלמדת שרק יחד, כזוג, אנו מהווים שלמות אנושית מלאה.
מדוע? כי אדם בעל משפחה רואה את העולם דרך עדשה רחבה יותר. הדאגה לאחרים הופכת לחלק מחומר הגלם של חייו.
אני יכול להיות האדם הכי מוכשר, הכי מצליח, אך רק האנשים הקרובים אלי ביותר, שחיים איתי באותו בית, יודעים איזה מין אדם אני באמת, בלי המסכות. שם אני נמדד.
נדב ואביהוא היו אנשים גדולים, קדושים, בעלי תשוקה רוחנית עצומה. אך חסרה להם הממשיות של החיים – ההתמודדות היומיומית של זוגיות, האחריות הכבדה והמשמחת של גידול ילדים. הם חיפשו את הקדוש-ברוך-הוא בספירות העליונות, אבל החמיצו את האלוהי שנמצא למטה, במערכות יחסים אנושיות.
השבוע ציינו את יום השואה. רבים משורדי השואה רואים את הניצחון הגדול שלהם על הנאצים דווקא בהקמת משפחות גדולות ומשגשגות. מול הניסיון להשמיד אותנו, בחרנו בחיים, עוד ועוד חיים.
הנתונים הדמוגרפיים העגומים של העולם המערבי מעוררים מחשבה על מחירו של האינדיבידואליזם הקיצוני. אם יש ערך שבסופו של דבר מוביל להשמדה עצמית של חברה, האם זה ערך של חיים או ערך של מוות?
עם ישראל, עם כל האתגרים שלו, יצר חברה אופטימית, שמאמינה בעתיד טוב יותר. ואלה אולי שני המסרים מסיפורם של נדב ואביהוא –
האחד, החשיבות של הקמת משפחה גדולה ומשגשגת, שמהווה עוגן של משמעות ומקור לחוסן מול כל המשברים והקשיים.
והשני, ששלמות אנושית לא נמצאת בתוך בועת ה"אני". היא נמצאת ביכולת שלנו לבנות גשרים אל הזולת, לשאת באחריות ולהיות חלק משרשרת הדורות.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלי
