בגמרא מסופר סיפור צובט לב: לפני כאלפיים שנה, יצא רבי יוחנן בן זכאי מירושלים. רגע לפני החורבן, כשמצור ורעב שולטים מסביב, הוא רואה נערה צעירה מלקטת גרעיני שעורים מתוך גלליהם של חמורים של ערביים – שיא העוני.
לפתע היא מרימה את ראשה ואומרת לו: רבי, אתה מזהה אותי?
לא, האמת שלא.
תסתכל עליי – אני בתו של נקדימון בן גוריון. אתה חתמת על הכתובה שלי, זוכר? אלף אלפים דינרי זהב, כל העושר של אבי שהיה מעשירי ירושלים.
רבי יוחנן מסתכל עליה מחטטת באשפות ואומר משפט מוזר: "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום – מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".
למה התכוון רבי יוחנן בן זכאי, ואיך במצב כזה הוא אומר 'אשריכם ישראל'?
הגמרא במסכת מגילה אומרת על עם ישראל משפט דומה: "כשהן עולין, עולין עד לכוכבים; וכשהן יורדין, יורדין עד עפר".
אצלנו אין אמצע. או כוכבים, או עפר. או שאין אומה שולטת בנו, או שמלקטים שעורים מתוך גללי בהמה.
פרשת השבוע מציגה את אחד הרגעים הנמוכים ביותר בתולדות עמנו: משה עולה להר סיני לקבל את התורה, ובאותו זמן ממש העם מכין עגל זהב. ככה זה, אפילו כשהם חוטאים הם לא סתם חוטאים, הם עושים את זה בגדול: מורידים את הנזמים, מתיכים את התכשיטים, ומכריזים "אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
אחד מחכמינו אמר על כך משפט גאוני: "אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו: נתבעין לעגל, ונותנין. נתבעין למשכן, ונותנין."
ככה זה, העם הזה מלא נדיבות ונותן בלי לחשוב פעמיים. לעגל, למשכן, העיקר לתת. ההבדל היחיד הוא לאן מכוונים את האנרגיה?
כשאנחנו לא עושין רצונו של מקום, אנחנו נופלים עד התהום. כשאנחנו מכוונים נכון, אנחנו בונים מאותו זהב משכן לשכינה.
באמת אין עוד עם שירד כל כך נמוך בהיסטוריה כמונו. גטאות, פוגרומים, תאי גזים, אפר. בת נקדימון זו תמונה שחזרה על עצמה דור אחר דור. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, מישהו מנסה לסגור עלינו את התיק ואומר "זהו, נגמר".
אבל אותו עם בדיוק גם קם מהאפר ובנה מדינה שמפתיעה את העולם כל בוקר מחדש. מדינה שמגינה על עצמה מול אויבים מכל הכיוונים ומנצחת בצורה שאף אחד לא האמין שאפשרית. שמשחררת את העולם מעריצות, שמובילה בטכנולוגיה, ברפואה, בחדשנות, ברוח. שגודלה כגודל מחוז בטקסס ובכל זאת היא מזיזה את העולם. או עפר, או כוכבים.
ולמען האמת, אני חושב שאנחנו עדיין לא שם. מה שאנחנו עושים היום זה אולי עשרה, עשרים אחוז ממה שאנחנו באמת מסוגלים.
מה יקרה אם נעז לחלום פי עשר? לא קצת יותר ולא שיפור הדרגתי, אלא 10X. ישראל שמובילה את העולם לא רק בסטארט-אפים, בטכנולוגיות, במערכות הכי מתקדמות, בניהול כספים, אלא גם בחינוך, בערכים, ברוח, בחוכמה. ישראל שמממשת את ההבטחה שניתנה לאברהם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
עגל או משכן? כל אחד מאיתנו, בתחום שלו, במקצוע שלו, במשפחה שלו, יכול לשאול את עצמו: מה הגרסה של 'פי עשר' שלי? מה אהיה מסוגל לעשות כשבאמת אאמין שאני חלק מעם שיכול להגיע לכוכבים?
בת נקדימון ליקטה שעורים מגללי חמורים בשערי ירושלים, ומאותה ירושלים חריבה קם עם שבנה את הכל מחדש. כי ככה אנחנו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. אין באמצע.
ואנחנו בדרך לכוכבים.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי – סוכרייה לשבת
