הרב פיירמן נכנס פעם לשיעור ושאל את המשתתפים שאלה פשוטה: "אם הייתם יודעים שזה היום האחרון בחיים שלכם – מה הייתם עושים?"
התשובות החלו לזרום: "הייתי מתקשר לאמא שלי להגיד לה שאני אוהב אותה", אמר אחד. "הייתי משלים עם אח שלי", הוסיף אחר. "הייתי נוסע למקום שאף פעם לא הייתי בו", אמר עוד משתתף.
הרב הקשיב בקשב, רשם את כל התשובות, ואז… סגר את הספר. "השיעור נגמר להיום", הודיע, "עכשיו כל אחד הולך ועושה את מה שהוא אמר שהוא יעשה."
וזה היה השיעור.
פרשת כי תבוא חוזרת כמה פעמים על מילה חשובה במיוחד. הפסוק אומר: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה… אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים… וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה".
שמתם לב? היום, היום, היום הזה… למה "היום הזה"? מה מיוחד דווקא ביום הזה?
רבי נתן מברסלב מסביר את הרעיון הזה בעמקות מדהימה: "עיקר הקדושה לזכור בכל יום ויום שזה היום – מנוי וספור, וצריכים לצאת בו חובת היום – בזה היום דווקא."
נשמע כמעט בנאלי, נכון? כל יום הוא ייחודי ובלתי חוזר. היום הזה, עם כל האתגרים שלו, עם כל ההזדמנויות שלו, עם כל האנשים שנפגוש בו – לא יחזור לעולם. ולכן, אומר רבי נתן, "אסור לאדם לדחות את עצמו מיום ליום. רק לדעת היטב שזה היום לא יהיה לו כל ימי חייו, כי יום המחר הוא עניין אחר לגמרי!"
אל תראו בזה פילוסופיה מופשטת. זו הבנה עמוקה של החיים.
בפסיכולוגיה יש תופעה שנקראת "הטיית האופטימיות הזמנית" – האמונה שבעתיד נהיה יותר מאורגנים, יותר משמעותיים עם יותר מוטיבציה. "החודש הבא אתחיל לעשות ספורט", "בשנה הבאה אעבוד על הקשרים המשפחתיים", "אחרי החגים אתחיל לקרוא ספרים".
התורה אומרת לנו שהמחר הוא אשליה. יש רק היום. יש רק עכשיו.
מסופר על החסיד רבי מנחם מנדל פוטרפס, שהיה פעם בהתוועדות עם חברים והתחיל לשאול שאלות חידתיות: "מה היום הכי חשוב בשנה?" שאל.
"יום כיפור?" ניחש אחד החסידים.
"לא."
"ראש השנה?"
"לא."
"ליל הסדר?"
"לא."
כל הצעה נדחתה, עד שהחסיד נכנע ושאל: "נו, מה התשובה?"
"היום", הכריז רבי מנחם מנדל. "היום זה היום הכי חשוב בשנה."
ואז המשיך: "ומה הרגע הכי חשוב ביום?"
שוב סבב של ניחושים, ושוב סבב של דחיות.
"עכשיו", הכריז הרב. "הרגע הזה, זה הרגע הכי חשוב ביום."
אז מה זה אומר בפועל?
ראשית, להפסיק לחכות ש"החיים יתחילו". החיים כבר התחילו. הם קורים עכשיו, בזמן שאתם קוראים את המילים האלה.
שנית, לזהות שכל דחייה היא למעשה החמצת נקודות חיים. לפעמים "אעשה זאת מחר" זאת בריחה מהרגע הנוכחי.
ושלישית, להכיר בכך שכל יום נושא בתוכו פוטנציאל עצום. לא בגלל שהוא מוביל לחיי הנצח (גם זה נכון), אלא כי הוא הוא החיים. כל יום הוא הקרנה מלאה של כל מה שיכול להיות.
אז למה לחכות עד מחר?
היום הזה, הרגע הזה, זה הרגע הכי חשוב בחיים.
כמו שלימד הרב פיירמן – השיעור נגמר, עכשיו הולכים ועושים.
שבת שלום,
דרור יהב
*הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלי
