אחד הדיאלוגים הקשים בתורה מתנהל בפרשת השבוע בין יעקב ורחל. רחל, שלא זכתה לפרי בטן בעוד שאחותה לאה יולדת ליעקב ארבעה בנים, באה אליו בתחינה: "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנכי".
המדרש מסביר כי רחל ביקשה מיעקב להתפלל עליה, כמו שאביו יצחק התפלל לנוכח רבקה אמו, שהייתה אף היא עקרה.
אולם במקום לנחם אותה ולקבל את הצעתה, יעקב עונה לה "התחת אלוהים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן?"
תגובתו החריפה של יעקב אינה מוסברת. חז"ל רק אומרים שהוא השיב לרחל שהוא אינו כמו יצחק – ליצחק לא היו ילדים, ואילו לו כבר יש ילדים אחרים.
רחל פונה אפוא לטקטיקה אחרת. היא מבקשת מיעקב שישא את בלהה שפחתה לאשה, ומטרתה היתה "ותלד על ברכי ואיבנה *גם* אנכי ממנה".
מהי הלשון 'גם'? רש"י מסביר שהיתה עוד אשה שזכתה לבן באופן כזה – שרה. שרה הכניסה את הגר כאשה שניה לאברהם, וזו ילדה לו את ישמעאל. בכל זאת, טוענת רחל, אברהם המשיך להתפלל על שרה עד שזו נפקדה וילדה את יצחק.
עד כאן סיפור המעשה. בלהה אכן נפקדת ויולדת ליעקב שני בנים, אולם נשאלת השאלה: מנין ידעה רחל שאברהם התפלל על שרה גם לאחר הולדתו של ישמעאל? בעוד שתפילתו של יצחק על רבקה מוזכרת במפורש בפסוקים, בשום מקום לא נאמר שאברהם התפלל על שרה תיפקד בילדים.
המהר"ל מפראג (בספרו גור אריה) מספק לכך הסבר מופלא. "מה שהאדם רוצה – הוא תפילתו. כי רצון יראיו יעשה". כלומר, גם אם אדם לא התפלל בשפתיו, עצם הרצון החזק שקיים אצלו נחשב כתפילה. המהות של תפילה היא הרצון, וההוצאה בשפתיים היא רק הביטוי החיצוני של הרצון התקוע בלב.
מכאן ידעה רחל כי ודאי אברהם התפלל – רצונו העז לבן נחשב כתפילה גם אם היא לא ידעה אם ביטא זאת בשפתיו ממש.
"האדם הוא רצונו", אמר רבי נחמן מברסלב, ולימד אותנו כמה חשוב לרצות. נדמה שבעולמנו שכחנו קצת לייקר את הרצון. לא רק תשוקה לבגד או מכשיר חדש, אלא רצון עמוק, אמיתי, שלם. להקשיב לרצון הפנימי מצריך זמן, מרחב, וגם – רצון… האם נסכים לתת לו מקום?
שבת שלום
דרור יהב
https://youtu.be/nF6G030OGA8
להצטרפות לסוכרייה לשבת:https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
