למרות שעדיין לא נפגשנו, את תום פרנץ, השף שזכה במאסטר שף ישראל, אני מחבב במיוחד.
הסיפור האישי שלנו דומה מאוד: שנינו גדלנו בלי קשר אמיתי לדת, שנינו השתתפנו במשלחות שחיברו בין ישראלים לגרמנים, ולשנינו המפגש הזה עשה משהו עמוק.
רק שאצלו זה היה מהצד השני.
תום גדל בגרמניה, במשפחה נוצרית-קתולית. בגיל 16 הגיעה לבית הספר שלו משלחת של תלמידים ישראלים במסגרת חילופי תלמידים. "מהרגע הראשון שראיתי אותם," סיפר, "התעניינתי בהם".
אחד הנערים הישראלים סיפר לו שסבא שלו הוא שורד שואה. תום שאל אותו איפה הוא היה בשואה, והנער הפך את השאלה: "ואיפה היה סבא שלך בשואה?"
תום השתתק. בבית של סבא שלו הייתה תמונה שלו כחייל, עם מדי נאצי. המפגש הזה הותיר בו חותם.
כמה שנים אחר כך, בגיל 24, תום חזר לישראל כדי לעשות שירות לאומי במקום להתגייס לצבא הגרמני. הוא התנדב בבית חולים שיקומי, ובחודש האחרון של השירות התחילו שיפוצים בבניין.
יום אחד הוא שמע רעש מוזר מבחוץ וניגש לחלון לראות מה קורה.
בדיוק באותו רגע, קורת ברזל נפלה מלמעלה, פרצה את החלון ועפה ממש מול הפרצוף שלו. בתנועה אחורית אינסטינקטיבית, הוא ניצל.
"ברגע אחד," הוא מספר, "אתה פתאום רואה את זה. כאילו נפתח מולי חלון, אני רואה את המטריקס, רואה שיש משהו מאחורי הקלעים. הבנתי שיש השגחה פרטית. הבנתי – זה השם, השם של היהודים".
ברגע אחד, תום ראה אותו. לא כמטפורה רחוקה, אלא את ההשגחה הפרטית, את היד המכוונת ואת המציאות שמעבר.
"הבנתי שאני צריך להתגייר," הוא אמר.
במקום זה הוא חזר לגרמניה ועבד במשרד עורכי דין בינלאומי. היו לו חיים טובים. אבל ככול שחלף הזמן, הוא הרגיש שמשהו מציק לו. "אחרי שמונה שנים השם אומר לי, I want you".
בגיל 31 חזר לישראל. תהליך הגיור היה מורכב וארוך, ובשלב מסוים, כדי להוכיח שהוא רציני, הוא עבר ברית מילה עוד לפני הגיור.
זמן קצר אחרי שהפך ליהודי הוא ביקש מהשם שישלח לו את האישה הנכונה. וכמה ימים אחר כך, על ספסל בתל אביב, פגש את האישה שהפכה לאשתו. היום יש להם חמישה ילדים.
"החיים שלי השתנו מקצה לקצה," הוא אומר. "הייתה לי המון סייעתא דשמיא".
כל זה – בגלל רגע אחד שבו הוא ראה.
הסיפור שלי היה מהצד השני.
כשלמדתי בתיכון, נסעתי עם משלחת תלמידים לגרמניה למפגש עם בית ספר נוצרי-קתולי. בשבת בבוקר הלכנו כולנו לבית הכנסת. אנחנו, הישראלים, לא באמת התעניינו בתפילה. חיכינו שזה יעבור כדי להמשיך למוזיאון המכוניות של מרצדס.
ואז ניגש אליי אחד הבחורים הגרמנים, הושיט לי סידור עם תרגום לגרמנית ושאל: "תוכל להראות לי איפה אנחנו נמצאים בתפילה?"
לא ידעתי. גם איש מהחברים לא ידע. ופתאום הבנתי – יום קודם לכן ביקרנו במחנה ריכוז ונשבענו לעולם לא לשכוח. אבל כאן, בבית הכנסת, אני מרגיש זר יותר מהגרמנים. אני יודע הרבה על איך יהודים מתים, אבל כמעט כלום על איך יהודים חיים.
באותו רגע נשבעתי לעצמי: לעולם שוב לא ישאל אותי אדם שאלה על המסורת שלי, ולא אדע לענות.
מה המשותף בין שני הסיפורים האלה?
שנינו לא ראינו באמת את מה שמעבר עד שמשהו קרה. אותו רגע שבו נפתח החלון.
פרשת השבוע מתארת את הרגע המכונן של מתן תורה, ובתיאור הזה מופיע משפט מוזר:
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת"
איך רואים קולות?
רש"י מסביר: "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה".
בעולם שלנו, המציאות הגשמית היא "נראה" – ברורה, מוחשית, מובנת מאליה. איש אינו צריך להוכיח שהשולחן קיים, הוא פשוט כאן. לעומת זאת, המציאות הרוחנית היא "נשמע" – מופשטת, דורשת הוכחות. אלוקים, נשמה, משמעות – אלה דברים ששומעים עליהם, לא רואים אותם.
במתן תורה התהפך המצב.
כשהקב"ה התגלה על הר סיני, האלוקות, המציאות שמעבר, הפכה לדבר הכי ברור, הכי מוחשי שיש. לא היה צריך להוכיח או להסביר לאף אחד, זה היה שם ברור ומול העיניים.
ולהיפך – העולם הגשמי פתאום הפך למשהו מוטל בספק, הוא איבד את הבהירות המוחלטת שלו.
זו המשמעות של התגלות אלוקית אמיתית: כשהבורא מתגלה, הוא הופך להיות המציאות הברורה ביותר. כל השאר מתעמעם.
במעמד הר סיני זו הייתה תופעה חד-פעמית. ברגע שההתגלות הסתיימה, הכול חזר למקומו: הגשמיות חזרה להיות "נראה", והרוחניות חזרה להיות "נשמע".
אבל מעמד הר סיני יכול לקרות כל יום, בקטן. רגע קטן שבו "נפתח החלון" והמציאות הרוחנית הופכת לברורה ומוחשית:
כשלומדים תורה בכוונה. כשמתפללים בכנות. כשחיים את המצוות לא כהרגל אלא כחיבור.
לפעמים זה קורה דרך שאלה של גרמני נוצרי בבית כנסת. לפעמים דרך קורת ברזל שנופלת. לפעמים דרך רגע של בהירות פנימית.
אבל תמיד זהו רגע שבו רואים את הקולות.
רגע שבו הרוחני מפסיק להיות מופשט, והופך להיות הדבר הכי אמיתי שיש.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי, סוכרייה לשבת
