יש רגע בחייו של כל אדם מצליח – שבו הוא מגיע לפסגה שאליה חלם להגיע, רואה את כל מה שהשיג, ופתאום מרגיש… ריק.
סופר ישראלי מפורסם, שלא נזכיר את שמו, סיפר פעם על רגע כזה. הוא ישב במלון יוקרתי בפריז, שעתיים אחרי שחתם על חוזה שהבטיח את תרגום והפצת ספרו לעשרות מיליוני קוראים. זה היה שיא הקריירה שלו, אבל במקום לחגוג הוא מצא את עצמו שוכב לבד על המיטה, אוכל סלט קינואה זול מהסופר ושואל את עצמו – "מה אני בכלל עושה כאן?"
כי באותו זמן משפחתו התפרקה, וכל האנשים שאהב היו רחוקים ממנו. לא היה לו עם מי לחגוג.
הוא גילה שאפשר להיות מוצלח ונוצץ מבחוץ, אבל חרד ותשוש מבפנים. אפשר להגיע לכל מה שחלמתי עליו, ועדיין להרגיש שאיבדתי את עצמי בדרך. האם זה נקרא הצלחה?
פרשת וישלח מתארת את המפגש הדרמטי בין יעקב ועשו, אחרי שנים של פרידה. עשו מגיע עם ארבע מאות איש, ויעקב – שפוחד מאוד מהמפגש – שולח לו מינחה עשירה. אבל עשו מגיב בנדיבות של מנצחים: "יֵשׁ לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" – יש לי הרבה, אחי, שמור לעצמך את שלך.
ומה תגובתו של יעקב? "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים, וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" – לא לא, קח אתה בבקשה, כי חנן אותי אלוהים ויש לי כל.
ה'שפת אמת' שואל על כך שאלה נפלאה: "איך יוכל אדם לומר 'כל', והרי כמה דברים היו שלא היה לו?" הרי ברור שליעקב לא היה באמת 'הכל', אז למה הוא טוען כך?!
וזהו העניין – ההבדל בין "רב" של עשו ל"כל" של יעקב הוא לא בכמות. לא בכמה יש לי בחשבון הבנק, או איזה אוטו קנית, כמה עוקבים יש לי ברשתות או כמה הישגים צברתי ברזומה.
"רב" זה ריבוי כמותי – עוד ועוד דברים, עוד ועוד הישגים. זו האשליה שאם רק אצבור מספיק, ארגיש שלם ומוצלח. אבל האמת היא שתמיד יהיה עוד משהו לרצות ועוד משהו חסר. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", אמרו חכמינו. תמיד נרגיש שצריך קצת יותר.
"כל" זו תחושה פנימית של שלמות שנובעת מחיבור למקור. יעקב לא מדבר על כמה רכוש יש לו. הוא אומר: אני מחובר למי שמחיה את הכל. אני יודע מי אני, למה אני כאן ומה חשוב לי באמת. לכן יש לי הכל. "איזהו עשיר – השמח בחלקו", חלקו הטוב עם כל מה שיש בו.
עשיו אוסף עוד ועוד דברים ונשאר עם תחושה של הרבה, אבל לא מספיק.
יעקב, לעומת זאת, מחובר לפנימיות. הוא מבין שההצלחה האמיתית היא לא בכמה יש לך, אלא באיך אתה קשור למה שיש לך.
זו גם הייתה הבעיה של הכותב ההוא במלון בפריז. הוא הגיע לפסגה, אבל לא הצליח לחוש את השלמות והחיבור של ה'כל', רק את ה'רב' – הרבה הצלחות, אבל ניתוק ממי שהוא באמת.
אז אולי השאלה הנכונה היא לא "כמה הצלחתי", אלא "למה אני מחובר".
אולי דווקא עכשיו, בשבת, כשהעולם מאט קצת – זה הזמן לבדוק: האם אני רודף/ת אחרי "רב", או שמצאתי את ה"כל"?
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה של סוכרייה לשבת
