סיפרתי לכם בשבוע שעבר על ר' אשר פריינד מירושלים ואני רוצה לספר עליו עוד משהו.
ר' אשר היה חולה לב. לא סתם חולה, אלא מהסוג שחוטף התקפים באמצע סעודת שבת או באמצע שיחה. היו לו כדורים שהיה לועס כשזה התחיל והוא תמיד ביקש מהסובבים אותו: אל תקראו לאמבולנס. זה ביני לבין הקדוש ברוך הוא, אני מסתדר.
פעם אחת הוא הלך לחתונה. אחד התלמידים החזיר אותו הביתה בשעת לילה מאוחרת ונשאר בחוץ לוודא שר' אשר נכנס בשלום.
אבל ר' אשר לא נכנס.
במקום זה הוא התחיל ללכת מהר מסביב לבניין, פעם ועוד פעם, והתנשף מאוד.
התלמיד ראה את הכול מהאוטו ולא הבין.
למחרת הוא פגש את ר' אשר ושאל אותו: מה זה היה אתמול? למה לא נכנסת הביתה, למה התחלת לרוץ ככה באמצע הלילה?
ר' אשר הבין שעלו עליו. הוא אמר:
תשמע, עבר עליי יום ארוך והייתי עייף, כל הדרך הביתה חלמתי על הפיג'מה ועל שמיכת הפוך. ואז עצרתי רגע ושאלתי: אשר, מי זה הקול שמדבר עכשיו? מי מנהל אותך? ואז הבנתי שזה היצר הרע. אמרתי לו, אתה מנסה להרדים ולסחוב אותי אחריו למקום שאתה רוצה? לא לא אדוני היקר, אתה לא תקבע עליי, ועשיתי משהו משוגע כדי להראות לו מי מנהל את העסק.
ר' אשר לא עמד לעשות משהו אסור, ללכת לישון אחרי חתונה זה הדבר הכי הגיוני בעולם. אז מה הוא רצה להגיד?
רוב היום אנחנו מנוהלים על ידי היצר, שאכפת לו בעיקר מה יגידו ומה נוח ומה נעים ואיך זה ייראה. כשאדם מתרגל להגיד "לא" גם בדברים קטנים ומותרים לחלוטין הוא מאמן את הנשמה שלו לתפוס את המושכות.
פרשת ויקרא פותחת ספר שלם על קרבנות, עולם שנראה רחוק מאוד מאיתנו. מזבח, כהנים, בהמות, דם, אש, אבל שווה להתעכב רגע על המילה קרבן, מהשורש ק.ר.ב.
קרבן זה לא רק משהו שאני מוותר עליו אלא גם משהו שדרכו אני מתקרב.
הפסוק אומר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַה'" וחכמי החסידות הדגישו אותו ככה: "אדם כי יקריב – מכם", ההקרבה צריכה לבוא ממך, מהמקום הכי אישי והכי פנימי שלך. זה יכול להיות המון דברים כמו דחף, נוחות או פעולה אוטומטית.
כדי להתקרב לה' צריך להחליט שלא כל מה שמתחשק לי גם ינהל אותי.
בלשון הקבלה זה נקרא אתכפיא, כפיית היצר. להחליט מה אני עושה/לא עושה גם כשאין חשק וגם אם אף אחד לא רואה. משהו קטן כמו
– לסדר את המיטה בבוקר
– לשים את הצלחת במדיח
– לחייך גם כשלא בא לי
– לעצור את היד שנשלחת לטלפון
– לחכות למחר ולא לנסח הודעה מתוך עצבים
– לא לפתוח את האתר הזה
– להתרחק מהמקרר כשאני לא באמת רעב
– לעצור את המשפט שעומד לי על קצה הלשון
על זה אומר הזוהר הקדוש דבר עצום: כשאדם כופה את יצרו למטה, כבוד ה' מתעלה בכל העולמות.
למה? כל מצווה מוסיפה אור, אבל כשאדם כופה את הדחף הוא מדליק אור במקום חשוך, והאור שעולה מתוך החושך מאיר יותר מכל אור אחר.
לכן ספר ה'שולחן ערוך' לא מתחיל במילה "ילמד" ולא "יתפלל" אלא במילים "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", להיות יהודי זה קודם כל להתגבר.
היום אולי אין לנו מקדש ולא קורבנות אבל המזבח מחכה לנו כל יום, וכל פעם שמישהו מקריב רגע קטן של נוחות מהסיבה הנכונה, הוא קצת יותר מתקרב.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי סוכרייה לשבת
