לפני כמה שנים קראתי ספר מרתק של שני כלכלנים – פרופ' צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'יני, בשם "המיעוט הנבחר". הספר בודק שאלה אחת: למה לאורך ההיסטוריה, בכל מקום שהיהודים הגיעו אליו, הם הצליחו? מה הסוד?
התשובה שלהם מפתיעה: זו לא גנטיקה, לא תחכום פיננסי. הסיבה פשוטה – לימוד.
שני החוקרים מראים שכבר במאה הראשונה לספירה, כשרוב העולם עוד היה אנאלפביתי לחלוטין, עם ישראל כבר השקיע משאבים עצומים בחינוך. כשבאירופה עוד היו כאלה שטיפסו על עצים, אצל היהודים כל אבא היה מלמד את בנו תורה, ובכל קהילה היה בית ספר. היהודים ידעו לקרוא, לכתוב, לחשב, לנתח טקסטים מורכבים. וכל זה קרה בגלל חובת לימוד התורה.
איפה זה התחיל? מתי עם ישראל הפך את הלימוד מדבר "נחמד" להכרחי? פרשת השבוע מביאה אותנו לרגע ההתחלה.
יעקב אבינו, בן 130, יורד למצרים עם כל המשפחה. הבן האהוב שלו, יוסף, שהיה נדמה שמת ואז הסתבר שהוא חי, הוא השליט של מצרים. זה רגע של שמחה עצומה, אבל גם רגע מכריע: עם ישראל עומד להיכנס לגלות הראשונה שלו. 210 שנים במצרים.
ובאותו רגע היסטורי, התורה מספרת פרט מעניין: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה".
בפשטות, הכוונה היא שיעקב שלח את יהודה כדי שיכין את הקרקע להגירה. תדמיינו משפחה גדולה שעוברת למדינה אחרת. מישהו צריך לנסוע ולבדוק את האזור, לרשום את הילדים לבתי הספר, לוודא שיש מיטה ומזרון לכולם, לסגור את כל הפרטים הלוגיסטיים. זה הגיוני לגמרי.
אבל רש"י כותב בעקבות המדרש: "להורות לפניו – לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה".
רגע. מה?
יעקב יורד למצרים. יש מיליון דברים לסדר, מיליון דאגות לוגיסטיות. והדבר הראשון שהוא עושה זה לשלוח את יהודה לפתוח בית מדרש.
זה אינו עוד פרט טכני; זו הצהרת כוונות.
יעקב מבין שיש סכנה אמיתית שבני ישראל יתבוללו במצרים, שישכחו מי הם, שיהפכו למצריים. אז לפני הכול הוא דואג שיהיה להם מקום ללמוד. מקום שבו הם יכולים להישאר מחוברים לשורשים, לזהות, למי שהם באמת.
אנשים לפעמים מפספסים שבית מדרש איננו אוניברסיטה, זה לא מקום שבו רוכשים מידע בלבד. בית מדרש הוא המקום שבו עם ישראל מברר מה הזהות שלו, מה התכלית שלו בעולם, ומתחבר למשהו שהוא הרבה מעבר לכלכלה או הצלחה.
הלימוד בבית המדרש איננו אקדמי-קר, מנותק מהחיים. ממש לא. זה לימוד שנועד לתת משמעות, ערך, זהות. שמעצב את האופי, את המוסר, את הקשר בין אדם לחברו ובין אדם לבוראו.
"תורת ה' תמימה משיבת נפש", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים) – זו תורה שנותנת חיים, שמחדשת את הנפש, שמשמחת את הלב. לכן היא נקראת "תורת חיים".
כשאנחנו לומדים תורה, אנחנו לא רק רוכשים ידע. אנחנו מתחברים לשרשרת של אלפי שנים, לכל הדורות שלמדו לפנינו. אנחנו נכנסים לשיחה עם המקורות, עם עצמנו ועם בורא עולם. אנחנו שואלים: מהו צדק? מהי אמת? איך צריך לחיות?
זה מה שיעקב הבין. גם במצרים, גם בגלות, גם כשהכול משתנה – צריך להיות לנו מקום אחד שבו אנחנו יכולים להיות עצמנו.
החוקרים אקשטיין ובוטיצ'ני הוכיחו את מה שיעקב כבר הבין מזמן. עם ששם את הלימוד במרכז, שמשקיע בחינוך, שמביא את הדור הבא לבית המדרש – זה עם שישרוד, ישגשג וימשיך לתרום. גם אחרי אלפי שנים.
אז אולי גם אנחנו צריכים לשאול: איפה בית המדרש שלנו? איפה המקום שבו אנחנו מתחברים לשורשים?
כי בסופו של דבר, זה לא רק השכל שיציל אותנו. זו הזהות, זו הנשמה.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת
מוזמנים לקרוא על הספר החדש שלי – "אל תראה אותי ככה"
