דמיינו את הסיטואציה:
אחרי יום עבודה מתיש, אתם חוזרים הביתה ורואים שהבית הפוך. המטבח מבולגן, הסלון נראה כמו שדה קרב, השאירו את האוכל על השולחן, צלחות מלוכלכות בכיור, ערימות של כביסה…
ופתאום זה מתפרץ: "למה הבית נראה ככה?! איך עוד לא הלכת להתקלח? למה עוד לא אכלו פה ארוחת ערב?!"
צעקות, עצבים, מתח.
סיטואציה מספר 2:
אותו יום מתיש, אותו בית הפוך, אותו בלגן. אבל הפעם – אתם נכנסים אחרת בדלת: "מה נשמע חמוד? היי מותק, איך היה לך היום? שלום אשתי, מה נשמע, איך את?"
שני מצבים זהים, אבל התגובה אחרת לגמרי. מה השתנה? כלום, רק אני.
אבל בעצם, גם אני נשארתי אותו דבר. אז מה בכל זאת השתנה?
מה גורם לזה שלפעמים אנחנו במצב של צמצום, כעס, קטנות מוחין, ולפעמים במצב אחר לגמרי של שמחה, שפע, עין טובה?
את התשובה לשאלה הזאת אנחנו מוצאים בפתיחת פרשת השבוע.
אלוהים אומר למשה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".
הטענה היא שלאבות התגלה ה' דרך שם מסוים (אל שדי), ולמשה דרך השם המפורש (שם הוי"ה).
יש כאן שני שמות שונים – לכאורה זה נשמע כמו פרט טכני, אבל למעשה זה הרבה יותר מזה.
בתורת החסידות מוסבר שכל שם של הקב"ה מייצג רמת תודעה שונה, דרך שונה לחוות את המציאות ואת האלוקות שבה. ההבדל בין שני השמות הוא למעשה ההבדל בין שתי דרכים לחיות את החיים – בין עולם של חוקים, לעולם של ניסים.
שם אלוקים (וגם אל שדי) – זה השם שמייצג את העולם כפי שאנחנו חווים אותו ברוב הזמן. עולם של טבע, של סיבות ותוצאות, של חוקיות.
עולם שבו יש חוקים קבועים, שבו דברים קורים לפי סדר מסוים. עולם שבו אם אתה רוצה לצאת ממצרים – אתה צריך צבא, או כסף או כוח פוליטי. זו עדיין תודעה של אמונה – הקב"ה קיים, הקב"ה בורא, הקב"ה מנהיג. אבל… הוא מצמצם את אורו.
הוא מסתיר את עצמו מאחורי הטבע, מאחורי החוקיות. האור לא נעלם, הוא פשוט מוסתר, כמו שמש מאחורי עננים עבים.
כתוצאה מכך אנחנו חווים את הטבע ואת חוקיו כדבר דומיננטי. כשאני חי בתודעה של אלוקים, אני בעולם של גבולות. המציאות חזקה, מוגדרת, יש דברים שאפשר לעשות ויש דברים שאי אפשר.
אבל יש רמת תודעה אחרת לגמרי.
שם הוי"ה (השם המפורש) – זה השם שמדבר על מציאות של "אין עוד מלבדו". זו כבר מציאות אחרת. כשאני מחובר לשם הוי"ה – אני חי ברמה תודעתית אחרת של ניסים, הכול אפשרי, אין "חוקי טבע" מגבילים. הכול חלק מתהליך אלוקי אחד גדול, רציף, חי. ולכן הכול פתוח, הכול זורם, הכול יכול להשתנות.
ים יכול להיבקע, מצרים יכולה להתמוטט, בן עבדים יכול להפוך למנהיג, עם משועבד יכול לצאת לחירות בלי צבא, בלי כסף.
וברגע שהתודעה משתנה – הכול משתנה. אותה מציאות, אבל החווייה אחרת לגמרי.
זה בדיוק מה שה' רצה לגלות למשה רבנו ולעם ישראל לקראת יציאת מצרים.
עד עכשיו האבות הכירו אותו כ"אל שדי" – הנהגה בדרך הטבע (שדי – "שאמר לעולמו די").
עכשיו, לקראת הגאולה, ה' רוצה שנכיר משהו יותר עמוק: את שם הוי"ה.
שם שאומר: גם כשזה לא הגיוני, גם כשזה נראה בלתי אפשרי – אני כאן, והכול אפשרי. שם שמאפשר למן לרדת מהשמיים, למים לצאת מסלע. ושם שמאפשר לנו, בתוך החיים שלנו, לחיות בתודעה גבוהה יותר של אחדות.
אז מה עושים עם זה?
כשהמצב נראה תקוע, כשאני מרגיש שאין מוצא – כדאי לעצור שנייה ולשאול: באיזו רמת תודעה אני נמצא עכשיו?
האם זה עולם של "חוקים" ו"אפשרי-בלתי אפשרי"? או שאני מחובר למשהו יותר גדול, למקום שבו הכול זורם והכול אפשרי? האם אני בשם אלוקים או בשם הוי"ה?
בואו נחזור לרגע לבית המבולגן.
המציאות לא השתנתה – אותן צלחות, אותו אי-סדר.
אבל זה בדיוק מה שאפשר ללמוד מהפרשה:
אפשר לחיות באותה מציאות, אבל מרמת תודעה שונה לגמרי.
אז באיזו רמת תודעה אתם רוצים לחיות?
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי "סוכרייה לשבת"
לספר החדש – "אל תראה אותי ככה"
