"הייתי בתפילת שבת בבית הכנסת," היא מספרת. "עזרת הנשים הייתה נסתרת, ולא ראיתי את כיוון התפילה של הקהל. נעמדתי לשמונה עשרה, כנראה לא בדיוק בכיוון הנכון. פתאום אישה מבוגרת התחילה לצעוק עליי: 'איך את, הבת של הרב, עומדת בצורה שכזו?! זה בכלל לא כיוון מזרח!'"
רויטל, בת 39, שיחזרה את הרגע המביך הזה בספר "דמות דיוקנו", מחקר מרתק של ד"ר שולמית קיציס על ילדי רבנים בציונות הדתית.
"פתאום אני מוצאת את עצמי נצעקת לפני כולם. אמרתי לעצמי – בסדר, אני הבת של הרב, אבל גם לי מותר לטעות, אני לא מלאך. מצד שני, זה גם אמר לי – תסתכלי, אנשים מסתכלים עלייך, על מה שאת עושה, מה שאת אומרת, לפעמים לוקחים דוגמה. להיות בת של רב זו גם זכות – וגם חובה גדולה".
הסיפור של רויטל מעלה שאלה מרתקת: איך מוצאים את האיזון בין להיות נאמנים לעצמנו, לבין הצורך לכבד את המסורת והציפיות שירשנו מדורות קודמים?
פרשת בשלח מציגה רגע מכונן בתולדות עם ישראל – קריעת ים סוף. ברגע השיא, כשבני ישראל רואים את אויביהם טובעים בים, הם פורצים בשירה.
אחד הפסוקים המרכזיים הוא "זה אלי ואנוהו, אלוהי אבי וארוממנהו". בפשטות, בני ישראל חוו חוויה ישירה וברורה של התגלות, עד שיכלו להצביע באצבע ולומר "הנה, זה האל שלי!"
אבל הפסוק מכיל בתוכו גם מתח עצום, שמתגלה בשני פירושים של גדולי עולם שהלכו בכיוונים שונים לחלוטין.
האחד, של רש"י: "אלוהי אבי – לא אני תחילת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלהותו עלי מימי אבותי".
כלומר, הקשר שלנו עם בורא עולם לא תלוי בנו, אלא הוא חלק ממסורת ארוכה ועתיקה.
הדרך השניה, שמביא השל"ה הקדוש, מציעה פרשנות כמעט הפוכה: אם "זה אלי" – כלומר, אם אני מרגיש חיבור אישי לאלוקים – אז "ואנוהו", אני והוא מתאחדים. אבל אם זה רק "אלוקי אבי", אלוקים של אבא שלי ולא שלי, אז "וארוממנהו" – הוא נשאר מרומם ורחוק ממני.
השל"ה אומר שכשאני מרגיש שמשהו הוא באמת שלי, נוצר חיבור עמוק ומלא, אבל כשאני עושה משהו רק כי ככה צריך, רק כי זו המסורת – זה נשאר רחוק ומנותק ממני.
המתח הזה מתגלה בסיפור יפה על האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. הוא גדל במשפחה של 'מתנגדים' – ממשיכי דרכו של הגר"א, שהתנגדו לחסידות.
לילה אחד, בבית המדרש, פגש חסיד זקן שדיבר על הדרך המיוחדת של הבעל שם טוב. "הוא ידע לספר", אמר לימים הרבי, "ואני ידעתי לשמוע".
למחרת הודיע לאביו שהוא עוזב את דרך הגר"א והופך לחסיד.
כשהאב, למדן קפדן ו'מתנגד' מובהק, ניסה לשכנע אותו לחזור לדרך אבותיו, ענה הבן נחרצות: "הלא נאמר בתורה: זה אלי ואנוהו, אלוהי אבי וארוממנהו. איש יהודי חייב לומר קודם 'זה אלי', ורק לאחר מכן יכול לרומם את אלוהי אביו."
אני חושב שבאמת שני הפירושים הללו, של רש"י ושל השל"ה, משלימים זה את זה.
מסורת, כשמה כן היא – עוברת במסירה מדור לדור. "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". הבסיס שלנו הוא מה שקיבלנו מדורות קודמים.
אבל חיבור אמיתי ואותנטי למסורת לא יכול להיות רק המשך אוטומטי של מה שקיבלנו. הוא חייב לעבור דרך החיפוש האישי, דרך ה"הליכה" הפרטית שלנו.
כמו בני ישראל בים סוף, כל אחד מאיתנו צריך להגיע לרגע כזה בחיים – רגע שבו אנחנו מצביעים על משהו ואומרים "זה שלי!".
לא כי ככה אמרו לנו, לא כי ככה מקובל – אלא כי ככה אנחנו באמת מרגישים. זה יכול להיות אמונה, ערכים, דרך חיים, או כל דבר אחר שקיבלנו מהבית – העיקר שיהפוך להיות באמת שלנו.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו
