מריאן קרינץ׳, עיתונאית וסופרת, חלתה בסרטן בשנת 2014.
"באותה תקופה, בעלי ג׳ים ואני רבנו כל הזמן", סיפרה. "היינו יחד 19 שנים בנקודה ההיא, והפסקנו להקשיב אחד לשנייה. וכשמפסיקים להקשיב, התקשורת הולכת לפח. כל אחד חושב שהוא צודק, ואף אחד לא צודק".
כשראתה יום אחד הפרשה חשודה הלכה להיבדק, ולמחרת התקשר אליה הרופא ובישר לה את הבשורה הקשה.
"כשסיימתי את השיחה עם הרופא עליתי למשרד הביתי של ג׳ים ואמרתי: 'טוב, יש לי סרטן'. זה כל מה שאמרתי לו. הוא הביט בי ברצינות וענה: 'אנחנו נתמודד עם זה'. היה כוח באמירה הזאת, ומאותו רגע ידעתי שהכול יהיה בסדר.
זה היה שינוי מוחלט עבור שנינו. אילו לא אבחנו אותי, היינו נפרדים. פתאום התחלנו להקשיב יותר טוב אחד לשנייה, הייתה לנו משימה משותפת ורצינית, והשקענו בה את כל כוחנו: החלמה.
הזוגיות הפורחת, בלב המאבק על חיי, גרמה לי להתאהב מחדש בג׳ים. הוא תמיד הביט בי באהבה וקבלה, לא משנה כמה חולה נראיתי, הוא הצליח להביט עמוק לתוך נפשי. אני לא מתכוונת לייפות את המציאות, אבל הסרטן היה חוויה מבחינתי. אחד הדברים הטובים ביותר שקרו ליחסים שלנו. הדבר הכי טוב שקרה לנו. אני מודה לאל ולרופאים שעזרו לי להתגבר עליו, וליהנות מהחיים הזוגיים שלי״.
את מנורת הזהב, הניצבת בלב המשכן ומאירה אור רוחני לכל באי עולם, מדליקים בשמן זית.
מדוע שמן זית דווקא?
זית, כידוע, הוא פרי יוצא דופן – אי אפשר לאכול אותו בצורתו הטבעית, וגם אם משאירים אותו בשמש ימים רבים, הוא לא ייעשה ראוי לאכילה. הדרך היחידה היא לכבוש אותו ("זיתים כבושים") או לכתוש אותו ולהפיק ממנו שמן ("שמן כתית"). אי אפשר להוציא את טיפות השמן היקרות מהזית, אלא על ידי כתישה.
יש כאן משל גדול על נפש האדם.
בתוך כל אחד ואחת מישראל ישנה טיפת שמן אלוקית, אינסופית, שיכולה להאיר את העולם כולו. אלא שהיא בלתי זמינה כל עוד אנו בצורתנו הטבעית. הדרך היחידה להגיע אליה היא על ידי כתיתה, דהיינו עמידה באתגרים וקשיים שמגרים ומאלצים אותנו להיפתח ולהוציא את השמן הגנוז בתוכנו.
דמיינו לעצמכם נער צעיר שמבלה את תקופת התיכון במשחקי פלייסטיישן, שיטוטים חסרי טעם והתמכרות למסך. ואז הוא מתגייס לסיירת מיוחדת, ומתחיל מסלול הכשרה מפרך. הוא כמעט נשבר מרוב לחצים, עד שלפתע באמצע המסע מגלה בתוכו גם תכונות שלא הכיר: אומץ לב, רעות, דבקות במשימה, אחריות. כל אלה לא היו ידועים לו עד שהוא לא הגיע לכדי סף שבירה.
על רקע הדברים הללו, אפשר להבין מדוע הנביאים דימו לא פעם את עם ישראל לזיתים: "אמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין".
גם האתגרים שאנו חווים כאומה אינם מקריים. הם נועדו להעלות אותנו לשלב הבא בסולם ההתפתחות והצמיחה שלנו.
אז אולי כך צריך להסתכל על קשיים: במקום לראות אותם כמשבר מאיים ומחליש, יש להבין שהם בסך הכול סולם שמאפשר לנו לטפס למדרגה הבאה, שבלי הקושי לא היינו בוחרים להגיע אליו ביוזמתנו.
אז נכון שלא צריך לחפש בכוח נסיונות, כמו שאנו אומרים בתפילה: "ואל תביאנו לידי נסיון".
אבל אם הקב"ה כבר שולח לנו משבר, קושי או אתגר, חבל לבזבז אותו. במקום זה, כדאי לאגור את השמן שיוצא מאיתנו ולהדליק אותו למאור… תשאלו את מריאן.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
