הרב שלמה קרליבך זצ"ל היה ידוע בתור "הרבי המזמר".
הוא הלחין מאות שירי נשמה שמוּכּרים עד היום בכל קשת הציבור הישראל, וזכה לגעת בליבותם של מאות אלפים ואולי יותר ברחבי העולם. בספר הנפלא 'הרבי מקרן הרחוב' מופיעים סיפורים על דמותו המיוחדת, והנה אחד מהם שאני אוהב במיוחד:
"הרב שלמה ואני ישבנו בבית קפה קטן וקודר. הוא היה שייך לטבחית חמוצת פנים, שהייתה גם המלצרית. בדרך כלל אני לא מושפע כל כך ממראה פניהם של אחרים, אבל האישה הזו הייתה כל כך מכוערת, כמעט דוחה. היה קשה לא לשים לב לכך. גם השירות שלה היה בלתי נעים, היא הגישה את המאפינס והקפה שהזמנו בנוקשות, כמעט גסות, ולומר את האמת, הוקל לי כשעזבה את שולחננו וחזרה לדלפק. אבל אחרי שטעם מן המאפין, שלמה סימן לה שתחזור.
"כן?", שאלה בהתרסה.
"ידידתי היפה כל כך", אמר ר' שלמה בעדינות, "האם במקרה את היא זאת שאפתה את המאפין הזה?"
"כן, אני. מה העניין?" שאלה קצרות.
"אני רק רוצה שתדעי שזה המאפין הטעים ביותר שטעמתי כל חיי"
שמץ חיוך החל להופיע על שפתי האישה.
"תודה", אמרה.
"ואני גם רוצה שתדעי… שאכלתי מאפינס בכל העולם, אבל אף אחד מהם אפילו לא מתקרב למאפין הזה".
"טוב, שוב תודה", אמרה נוקשה קצת פחות, ובזוויות פיה החל להיראות חיוך דק.
"ואני ממש חייב להודות לך, מפני שהייתי כל כך רעב, ואת עשית לי את הטובה הכי גדולה בעולם בכך שאפית את המאפין הזה במומחיות שכזו, שיש לו לגמרי טעם של עולם הבא!"
"טוב, וואו, תודה רבה", אמרה בחיוך רחב, נטועה כעת היטב במקומה. "נחמד מאוד מצידך לומר את זה. רוב האנשים בכלל לא אומרים כלום כשהאוכל טוב, אתה שומע מהם משהו רק כשיש להם תלונות!"
"אה, אבל איך מישהו יכול להתלונן אי פעם על האוכל שלך, געוואלד, זה בטח האוכל הכי טוב בעולם. תאמרי לי, מה את שמה במאפין הזה כדי שיהיה כל כך טעים?"
האישה הזעופה פתחה בדיון ארוך על שיטות האפייה והבישול שלה. שלמה הקשיב קשב רב, וכשסיימה את דבריה המשיך להרעיף עליה תשבחות ומחמאות מפורטות מאוד: המרקם של המאפין היה לא רק רך ואוורירי אלא גם חמאתי ובעל ניחוח, והיא חיממה אותו במומחיות בדיוק לחום הנכון.
בעודי מאזין בשעשוע מעורב בפליאה לרבי הדגול הגומר את ההלל על המאפין, הסטתי את מבטי אל האישה. עד לאותו רגע היו עיניי מרותקות אל שלמה, כך שלא שמתי לב לשינוי שעברה האישה. אבל כעת כשפניתי להביט בה, נדהמתי. האישה המכוערת נעלמה כלא הייתה. כמה דקות עם שלמה הספיקו לשם כך. היא עברה שינוי מוחלט, ועכשיו נראתה לי ממש יפה."
פרשת השבוע מספרת על נגעי הצרעת שבאים על האדם, על בגדיו ועל ביתו.
חז"ל מתארים את הצרעת כמחלה מיוחדת שנגרמת לא על ידי חיידק, זיהום או וירוס, אלא על ידי לשון הרע. *"מצורע – מוציא שם רע".*
בניגוד לחוק שנקבע במדינת ישראל, חוכמת היהדות לא מגדירה לשון הרע כשקר, אלא כל דיבור לא יפה או פוגעני על אדם, קבוצה או מגזר, גם אם יש בו אמת! למה? כי הלשון הרע מייצרת אווירה רעילה, שפוגעת בכל מי שלוקח בה חלק – המספר, זה ששומע וזה שמדברים עליו.
הפיתוי לדבר לשון הרע הוא גדול מאוד. קשה מאוד לעצור שיחה שמתגלגלת לכיוון של לשון הרע, לכן הדרך הכי טובה להתגבר עליה היא לעשות את ההיפך – "סור מרע ועשה טוב". כלומר, לדבר לשון הטוב. בספר הזוהר נאמר שכמו שאדם נענש על שדיבר דיבור רע, כך הוא נענש על דיבור טוב שהיה יכול לדבר – ולא דיבר. וואו!
איך עושים את זה?
הרעיון הוא לחפש ולמצוא באדם שלפנינו את נקודות החוזק שלו, ולהצביע עליהן. כמו שאנחנו נהנים להאיר את הנקודות השליליות באנשים אחרים, כך התיקון הוא אם נצליח להאיר את הצדדים הטובים שאנו רואים בהם ואולי אף פעם לא אמרנו. השבח מייצר אווירה אחרת, נעימה יותר, אבל למעשה הוא הרבה יותר מזה. כמו שהלשון הרע, הביקורת והשליליות מנמיכים ומשפילים אותנו, ככה לשון הטוב, מחמאות ושבחים מרימים אותנו ואת כל הסביבה שלנו למעלה. זה עובד כל כך, עד שכמה מחמאות על מאפין אחד יכולות להפוך מלצרית מכוערת – ליפהפייה.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי
